בסצנה מפורסמת מתוך הסרט "ארבינקא" של קישון רוקם הגיבור מזימה. היות והוא לא זוכה אף פעם בפרס הגדול של הפיס חרף כל הכספים שהוא משקיע ברכישת כרטיסים, הוא מחליט לשדוד את הקופה. לצורך המזימה הוא מגייס שחקנים ומעמיד פנים שהוא מצלם סרט שעלילתו היא שוד נועז של הכספת. השוטרים הסקרנים למראה היצירה הקולנועית נרתמים לסייע לו בשמירה על הסדר באתר הצילומים, ובסופו של דבר גם בפריצת הכספת, אחרי שהלא-יוצלחים שגייס מתקשים לפתוח אותה. עד כאן המשל.
אם נחליף את השוטרים של קישון בעיתונאים, ואת ארבינקא וחבורת השודדים בחברות מסחריות, ייתכן שנגיע לנמשל. בדיון המתחדש מעת לעת במעבר של עיתונאים לעבוד בשירותן של חברות מסחריות עולים חששות שונים באשר לפגיעה באינטרס הציבורי הכרוכה במעברים כאלה, במיוחד כשהם הופכים לדפוס קבוע.
למשל, פגיעה באמון הציבור בתקשורת. כשאדם צופה יום אחד בעיתונאי מסקר את הבנק, חברת הביטוח או רשת המרכולים, ולמחרת חוזה באותו עיתונאי כשהוא מדברר את אותם גופים. או האפקט המצנן על עבודתו העיתונאית של מי שמחשב את דרכו במעלה סולם הקריירה ורואה שם אפשרויות העסקה שונות ומשונות.
החשש הזה מוכר לנו לא רק מעולם העיתונות אלא גם בנוגע לשירות הציבורי, שם זכה לכינוי "תופעת הדלת המסתובבת" – עת פקידים בכירים, קצינים רמי דרג ונבחרי ציבור עוברים בדילוג קל אל זרועות השוק הפרטי, לעבוד עבור מי שלפני רגע פיקחו עליהם או החזיקו את המפתחות לתקציבים ומכרזים רלבנטיים עבורם. אך ישנה פגיעה נוספת, מהותית, שהשיח נוטה לדלג עליה.
עיתונאי מחזיק בידו כמה נכסים לא מוחשיים אך אסטרטגיים שיכולים להפוך אותו לאטרקטיבי בעיני מעסיקים מסחריים המעוניינים בדוברים, מנהלי קשרי משקיעים, יועצי רגולציה וכיוצא בזה. הכוונה לא לידע והיכרות עם תחום הסיקור, יכולות ניתוח וכתיבה או כישורי שכנוע. כל אלה חשובים, אך ניתן לחשוד שלא תמיד הם הסיבה הבלעדית לגיוסו של עיתונאי לשורות התאגיד המסחרי. לעיתונאים יש נכס נוסף, שאין לבעלי כישורי ניתוח, כתיבה ושכנוע מתחומים אחרים – לעיתונאים יש מקורות.
מערכת היחסים הרגישה והאינטימית בין עיתונאים ומקורותיהם היא אחד המנועים המשמעותיים של מקצוע העיתונות והשירות שוא מספק לציבור. בחסות החיסיון והדיבור החופשי שיש לעיתונאים עם גורמים רלבנטיים לתחום סיקורם זורם מידע רב, חלקו כזה שמעולם לא יכול היה להתקבל באמצעות אמירות לציטוט, מידע גלוי ופרסומים רשמיים.
עיתונאים, כאלה הבאים במגע תדיר עם מקורות בכירים מזרועות השלטון השונות, או עם גורמים רבי השפעה מהמשק הפרטי ומארגונים מובילים אחרים, אוחזים במידע רב ובתובנות רבות שאספו תחת כנפי החיסיון. הסודות האלה, לא פעם, הם סודות אישיים ורגישים, צרורות של בטנים רכות ועקבי אכילס, של אנשים משפיעים וחשובים. הם נאספו אגב ברית החיסיון שבין עיתונאי למקורותיו, וככל הנראה לא היו נמסרים אחרת.
במובן הזה, העיתונאי הוא כספת האוצרת סוד, נשק נצור אשר עצם ההחזקה בו יכולה לייצר יתרון והרתעה נחוצים לבעלי אינטרס. פעמים רבות הוא אולי לא יודע שהוא כזה ואינו נמצא בסוד המניעים שהביאו לגיוסו, אך עצם העסקתו או העובדה שהוא נושא ונותן, מציג בקשות, דרישות ועמדות לאחרים שיש להם השפעה על חיי התאגיד ושורת הרווח שלו, יכולה להספיק.
האוזניים קשובות יותר, הלב יותר פתוח, גם מבלי לומר מלה. מה מתרוצץ בראשו של מי שהמתיק סודות, ידיעות והערכות כמוסות עם עיתונאי וחשף מולו רגישויות אישיות ומערכתיות כשהוא פוגש אותו ביום שלמחרת כנציג של מפוקח, מסוקר, או מתחרה? איזו השפעה, סמויה ורוחבית יש לדילמות אסיר כאלה?
מתחרים עסקיים, קובעי מדיניות ומפקחים – וכן, גם עיתונאים אחרים שחלקו סודות ותובנות וחברות עם אותם עיתונאים, יכולים למצוא עצמם מערבים שיקולים זרים בהחלטותיהם בגלל החשש מיום האתמול.
באותה מידה ניתן להתייחס למי שבחר להעסיק את אותו עיתונאי שיום לפני סיקר אותו והיה איתו במערכת יחסים כמקור כמי שקנה חסינות מפני החומר המוצפן באותה כספת. במידה רבה שקולים הדברים למינוי הכומר המוודה של הכפר לראש מערכת גביית המסים שלו. סביר להניח ששיעור הגבייה יהיה המוצלח ביותר אי פעם.
יימצאו מי שיגידו כי מקור צריך לשקול בזמן אמת את מלוא הסיכונים שבהיותו מקור, במיוחד אם הוא פועל בניגוד לדין או מפר חובות סודיות אחרות שמוטלות עליו. עם זאת, ברור לנו שמקורות בדרך כלל לא מחזיקים גליונות אקסל מפורטים המכילים מיפוי מדויק של כל תרחישי הסכנה הצפויים להם, וממילא לא ניתן להעריך באופן מדויק או יעיל את הסיכון הזה.
יכול העיתונאי להסביר, פעמים רבות בצדק, שלא ביקשו ממנו לעשות דבר, לקצר שום דרך או לקמבן שום קומבינה. ובכל זאת, קיימת משמעות גם לזהות השליח, לא רק לטיב הבשורה. לא צריך שהעיתונאי יעשה דבר בפועל או אפילו יהיה מודע לאופן שבו משתמשים בו כדי לממש את אותו החשש. נותרנו רק עם התחושה החמוצה ועשן האיום המרומז והדק העולה באפו של מי שפוגש את העיתונאי בבגדיו החדשים, כיועץ ופותח דלתות.
חשש כזה, של התנגשות החסיונות והרצונות, יכול להתקיים גם במקצועות אחרים. יועצי תקשורת שדילגו בין מתחרים מסחריים ופוליטיים יחד עם סודותיהם, הידע שנחשפו לו והבנה אינטימית של רצונות וחולשות הלקוח וסביבתו. עורכי-דין שהפסיקו לייצג עדים והחלו לייצג נאשמים שהעדות נוגעת להם. דוגמאות לא חסרות. בנשף המסכות הזה נדמה שחסר רק מי שיגן על האינטרס הציבורי. האינטגריטי כבר מזמן הוכיח עצמו כשכפ"ץ דק ומחורר מדי.