הוויכוח בין המשרד להגנת הסביבה ומשרד האנרגיה בנוגע ליעדים לאומיים להתמודדות עם משבר האקלים, עמד בחודשים האחרונים במרכז בליץ תקשורתי שהפעילו שני הצדדים. במקום לשבת זה עם זה ולגבש הסכמות, תהינה אשר תהיה, העדיפו השרים לצאת כמו שני גלדיאטורים אל זירת התקשורת ולקושש נקודות מהציבור.

אחת הדרכים המרכזיות לקבל כותרות חדשות היא להציג כל פעם תוכניות חדשות, פעם מתווה, פעם הגשת הצעת מחליטים ממשלתית ופעם הצעת חוק. כך שוב ושוב מוצגים יעדים כאלה ואחרים, שלרוב אין שום הסבר כיצד חושבו וכיצד אפשר להגיע אליהם, והצדדים חוזרים על אותן המנטרות: אנחנו, כל אחד בנפרד כמובן, מובילים את המדינה לעתיד בצורה אחראית, והם, הצד השני כמובן, אלה שתוקעים מקלות מתחת לגלגלים.

כך היה גם על רקע פסגת האקלים שכינס נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ובמרכזה דרישה מהמנהיגים המשתתפים, לרבות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, להציג יעדים משמעותיים להפחתת פליטות גזי חממה וצעדים להיערכות למשבר האקלים. לכן שטייניץ וגמליאל יצאו שוב לקרב. ביום ראשון היה זה שטייניץ שהציג מתווה חדש להפחתת פליטות במשק האנרגיה, ויום אחר כך היתה זו גמליאל שהציגה חוק אקלים ובו יעדים להפחתת פליטות.

שטייניץ וגמליאל לא מדברים ביניהם אלא זה מעל לראש של זה דרך התקשורת, ואנחנו כולנו משתפים עם השיגעון הזה פעולה

אבל שטייניץ וגמליאל לא מדברים ביניהם או מסכימים על היעדים והפעולות הנדרשות להשיגם, אלא מדברים זה מעל לראש של זה דרך התקשורת, ואנחנו כולנו משתפים עם כל השיגעון הזה פעולה.

לשטייניץ ולגמליאל יש את הסיבות שלהם לאבסורד הזה, אבל מה הסיבה לשיתוף הפעולה של התקשורת? פעם אחר פעם הם נואמים, עושים מסיבות עיתונאים, שולחים הודעות לתקשורת, וזו מדווחת. נכון, בכל הדיווחים העיתונאיים מציינים שהתוכניות לא מוסכמות עם כל המשרדים ולא מאושרות, ושיש מחלוקת ואפילו ריב בין הצדדים. נכון, כולם גם מציינים את החוסרים והפערים בתוכניות, וגם את העובדה שהכרזות כאלה ואחרות בתחום בעבר לא התממשו, והיעדים לא הושגו. אבל בכל זאת, כולם ממשיכים לדווח ולדברר את המשרדים והשרים, וגם אני ביניהם.

על כן נשאלת השאלה, האם התקשורת תורמת להמשך הטירלול הזה? האם לא נכון להפסיק לדווח שוב ושוב על יעדים חדשים ותוכניות ללא כיסוי, אפילו בתוספת הערות ונורות אזהרה, או שנכון לא לתת לפוליטיקאים את החשיפה לה הם מקווים? האם לא נכון יותר לדווח רק על הצעות מאושרות ומוגמרות ובעיקר על ביצועים ותוצאות?

אומרים לא פעם כי "המטרה מקדשת את האמצעים", כלומר שיש לנהוג גם בדרכים עקלקלות כדי להגיע ליעד. אפשר להתווכח על המשמעות של האמירה הזו, אבל במקרה דנן צריך קודם לברר, מהי המטרה? כיוון שאם המטרה היא יעדים ישימים ופורצי דרך להפחתת פליטות, גם אם יש חילוקי דעות וחוסר ודאות, אז ניחא, אבל אם המטרה היא רק פרסום של השרים וניסיון להרוויח הון פוליטי, מדוע התקשורת צריכה לתת לכך יד?

אני יודע שזו מחשבה קצת רדיקלית, כי הרי מהותם של אמצעי התקשורת היא קודם כל לדווח. אבל אנחנו חייבים לשאול את עצמנו גם את השאלות הללו ולמצוא להן תשובות טובות. האם ומה לפרסם ומתי. אמצעי התקשורת חייבים להיות מאוד ברורים בנושא, אנחנו מפרסמים רק מה שיש לו משמעות, אפילו סיכוי, גם אם לא יצליח, אבל שהכוונה שלו אמיתית. לא רכילות זולה, לא מאבקים פוליטיים. ובמקום הברברת של השרים, אפשר להציג תוכניות שנעשו והוצגו מעבר לים, מסמכים מלומדים שהוכנו כאן בתחום, הצלחות מהשטח.

המאבק בין גמליאל לשטייניץ על גבו של משבר האקלים ותאוות התקשורת של השניים, כבר מזמן חורגים מגבול המשחק הפוליטי-תקשורתי הסביר. במצב כזה, על התקשורת להיות המבוגר האחראי ולומר: רוצים פרסום? תראו תוצאות.