ב-17 באוגוסט התמנה אהוד אולמרט, בשעה טובה ומוצלחת, לשר התקשורת. הודעת הממשלה על כך היתה כבדרך אגב: הממשלה החליטה לשנות את חלוקת התפקידים בין שריה ולהעביר את תיק התקשורת מידיו של ראש הממשלה לידיו של אולמרט. מעתה והלאה אהוד אולמרט אינו רק שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, אלא גם שר התקשורת. בתוקף הרחבת סמכויותיו המיניסטריאליות יחלוש אולמרט על מועצת הכבלים והלוויין, המפקחת על הטלוויזיה הרב-ערוצית, על הרשות השנייה, האחראית על הערוצים 2 ו-10, וכן על הרדיו האזורי, על ערוץ 1 וקול-ישראל.

יש אירוניה גדולה בכך שלתפקיד שר התקשורת התמנה אדם שיכולתו לתקשר עם העיתונות הישראלית נתונה בקשיים של ממש בשנים האחרונות. מאז החל את דרכו הציבורית בהצפת מדורי המכתבים של העיתונים במנשרי תמיכה בשמואל תמיר המנוח, שהפך לפטרונו הפוליטי, עשה אולמרט דרך מפותלת במגעיו עם התקשורת. מצייד נלהב של הזדמנויות שיוצרת התקשורת לפוליטיקאים שאפתנים, הפך במרוצת השנים לאיש ציבור יהיר ותוקפן בדו-שיח הפומבי שהוא מנהל עם העיתונות. הראיונות שהוא נותן לרדיו ולטלוויזיה הם הפגנה חוזרת ונשנית של בוז למראייניו, שביסודו, כך נראה, סירוב אמיתי להכיר בתפקידה של התקשורת לתבוע מאנשי ציבור דין וחשבון על התנהגותם. מדי פעם העיתונות אכן האכילה את אולמרט מרורים באופן שבו סיקרה תחנות שונות בקריירה הציבורית שלו, אך הלקח שהפיק מכך - לפתח כלפיה התנגדות גורפת - מצדיק תהייה על התבונה שבמינויו.

עולם המושגים של אולמרט, המשקעים שצבר בחייו הציבוריים, סולם העדפותיו והמיליה החברתי שלו ישפיעו על האופן שבו ימלא את תפקידו. יהיה עליו לאזן בין אינטרסים עסקיים לצרכים תרבותיים, בין פיתוחים טכנולוגיים לערכים דמוקרטיים. עברו הציבורי מעורר את השאלה, עד כמה יהיה מאוזן בהכרעותיו ועד כמה יבואו לידי ביטוי הטיותיו האישיות.

יהיה על אולמרט לגבש לעצמו בהקדם סדר-יום בתחום החדש שהופקד בידיו. כדאי שילמד מטעויות קודמיו. בגיליון מס' 9 של "העין השביעית" (יוני 97') פרסה שרת התקשורת לימור לבנת את משנתה. היא האמינה ב"שמים פתוחים" ומימשה חלק לא קטן מחזונה: עולם התקשורת הישראלי הפך בשש השנים האחרונות לשדה ניסויים פרוע: הוקמה תחנת שידור לוויינית, נפתחו ערוצים ייעודיים בכבלים, החל לפעול ערוץ מסחרי שני, נמשכה התרוצצות הרדיו האזורי. הרשות אכן היתה נתונה, אבל הכל גם היה צפוי, ולבנת התעלמה מכך: הוכח ששוק התקשורת הישראלי אינו מסוגל להכיל את פרץ היזמות הזה, שהשידור הציבורי נפגע אנושות, ושההשלכות של אלה על עולם הערכים החברתי והתרבותי של המדינה ועל לכידותה הפנימית חמורות מאוד. אחדות מתוצאות מדיניות התקשורת שיצאה לדרך בימיה של לימור לבנת באות לידי ביטוי בגיליון זה (בכתבות על העיתונאים המפוטרים, על שדולות הערוצים בכנסת, על עיתוני הנוער ועל המלצות המחקר על הבעלויות הצולבות). לשימת לבו של שר התקשורת החדש.

גיליון 46, ספטמבר 2003