יש משהו מתעתע בדיווחים על שלושת הימים הראשונים של שלב ההוכחות במשפטו של בנימין נתניהו: עדותו הראשית של אילן ישועה נקראת ונשמעת כמו תיאור של עולם ישן, לפני תשע שנים, באתר חדשות יחיד שמאז החליף בעלים ומנהלים ולכאורה שינה את אורחותיו - בעוד שבפועל דיווחו של העד מתאר מציאות חיה ובועטת בכלי תקשורת מרכזיים נוספים ואינה רק פיסת זיכרון נקודתית מהעבר.
נשאיר לבית המשפט להחליט בממד הפלילי לכאורה של ההתנהלות ב"וואלה" שחושף ישועה; אני נדרש כאן לצופן המוסרי שעל פיו התנהלה המערכת העיתונאית באתר ולהקיש ממנה על השיקולים המפעילים גם היום את התנהלותם של עיתונאים ידועים וכלי תקשורת רבי תפוצה.
ביסוד פעילותם המושחתת של כתבים ועורכים, לאורך כל דרגי ההיררכיה ב"וואלה", עמדה נכונות, או כניעה למכבש לחצים, לבגוד בעקרונות יסוד מקצועיים ולעשות שקר בנפשם. הם שיתפו פעולה עם תכתיבי מושאי סיקורם (ראש הממשלה וסביבתו) שכפו עליהם לשקר, להטעות, להציג לגולשיהם תמונת מציאות מסולפת ולגבש לעצמם תובנות ומסקנות שגויות על תפקוד ראש הממשלה ועל האופן שבו מנוהלת המדינה.
ההתקרנפות הזו התחוללה אצל עשרות עיתונאים ב"וואלה" שעשו יד אחת כדי להוליך שולל את הציבור כשהם מודעים למזימה הנכלולית שבה הם נוטלים חלק. הם לא מעדו באופן חד פעמי, הם לא טעו בתום לב, הם לא נפלו קורבן בשוגג למעשה רמיה מתמשך. הם שיתפו פעולה עם מהלך שלטוני וניהולי מכוון שנועד להנדס את תודעת הציבור.
התוצאה המצטברת של התנהלות המערכת העיתונאית ב"וואלה" בשנים 2012 – 2017 היתה הפקת תמונה מזויפת על מציאות חיינו. התסמונת הזו קיימת גם היום - בקבוצות תקשורת ואצל עיתונאים כפרטים
התהליך הזה התאפשר בראש וראשונה בגלל הנכונות לוותר על הדיבר הראשון החקוק על לוחות הברית של העיתונאות: דברו אמת. פה ושם היו ב"וואלה" כמה צדיקים שהתנגדו, מרדו, עקפו כמיטב יכולתם את ההוראות הדרקוניות של המנכ"ל, אבל התוצאה המצטברת של התנהלות המערכת העיתונאית באתר בשנים 2012 – 2017 היתה הפקת תמונה מזויפת על מציאות חיינו.
התסמונת הזו קיימת גם היום - בקבוצות תקשורת ואצל עיתונאים כפרטים. "ישראל היום" הוא המחשה בולטת לתרבות ארגונית שמתאר אילן ישועה: רישום מועדי שיחות הטלפון שניהל נתניהו עם עמוס רגב, עורך החינמון, כפי שחולצו (בקושי רב) בעזרת חוק חופש המידע, מצביעים על מעורבות עמוקה של ראש הממשלה בקביעת קו העריכה והצגת המידע בעיתון.
הדמיון המובהק בין דף המסרים של נתניהו וסביבתו לבין דיווחי ופרשנויות ערוץ 20 מדבר בעד עצמו. הזדהותם הגבוהה של שמעון ריקלין, יעקב ברדוגו, אראל סג"ל ודומיהם עם עמדות ראש הממשלה אינה מצריכה אישוש חיצוני להיענותם לציפיותיו התקשורתיות. גם התיווך העיתונאי של פרשנים מהזן של ינון מגל או שרון גל (אפילו עקיבא נוביק חזר בשבוע שעבר על הטענה המופרכת שהעמדת נתניהו לדין בתיק 4000 היא "פליליזציה של יחסי עיתונאי-מקור") מעורר תהייה עד כמה החזות המהוגנת שלהם משקפת את הדנ"א המקצועי המפעיל אותם.
כאשר מתבוננים באופן שבו עיתונאים וכלי תקשורת אלה מסקרים את נתניהו וסביבתו, רצוי לשנן את עדותו של אילן ישועה על הדינמיקה שהתפתחה ב"וואלה" לפני תשע שנים ולעמוד על התהליך הנפשי שעברו העיתונאים והעורכים הנוגעים בדבר – תהליך שהביא אותם לזנוח את עקרונות היסוד של מקצועם ואת ערכי המוסר הבסיסיים המדריכים את התנהגותם של אנשים הגונים.
מימין: בנימין נתניהו, אילן ישועה, שאול ואיריס אלוביץ' (צילומים מקוריים: ראובן קסטרו, אורן בן-חקון, פלאש90)
הגיעה העת להציב באופן בולט את ההבחנה בין עיתונאות מוטה לעיתונאות מתמסרת. עיתונות מוטה היא הילך חוקי בשוק התקשורת הישראלי שביסס את מעמדו כתופעה מוכרת, ואף לגיטימית, בתוקף התפתחויות מושגיות, תרבותיות וטכנולוגיות שלא כאן המקום לעמוד עליהן. כיום, מקובל להניח שבכל דיווח טבועה הטיה – אם אידיאולוגית, אם פסיכולוגית – ושעבר זמנה של התפיסה הדוגלת בסיקור חסר פניות משום שחיה כזו אינה בנמצא.
בחסותה של התפיסה הכופרת באי משוא פנים צצו בתקשורת תופעות מגוונות של הטיות – החל מרעיוניות, דרך אינטרסנטיות ועד לנאמנויות אישיות. עיתונאים מרשים לעצמם כיום לדווח באופן מוטה (למעשה, מטעה) כשהם נאחזים בזכותם לפרש את המתרחש כראות עיניהם – בזיקה לאמונתם הדתית, השקפת עולמם הפוליטית, נאמנותם המגזרית, שייכותם העסקית וגם קשריהם האישיים עם מושאי סיקורם. התוצאה של הלך הרוח הזה הוא כאוס המידע האופף את הציבור הישראלי על ההשלכה החמורה הנגזרת מכך – חוסר היכולת לקרוא את המציאות כהוויתה.
נתניהו הוא אדם שכל הווייתו היא שקר. הניסיון המצטבר שרכש כל אזרח ישר מהתבוננות בהתנהלותו של ראש הממשלה מוביל למסקנה בלתי נמנעת – אי אפשר להאמין למלה שלו
אבל גם מי שמשלים (בלית ברירה) עם המציאות התקשורתית הזו אינו פטור מלהיאבק במוטציה שצמחה מתוכה – התמסרות ללא הבחנה של עיתונאים לציפיותיו ורצונו של מקור המידע, במקרה הנדון – ראש הממשלה. גם בתוך עולם המושגים המעוות שיצרה התפיסה המצדיקה סיקור מוטה יש צורך דוחק להוקיע את הסיקור המתמסר ולהקיאו מהפרקטיקה העיתונאית.
דבר אחד הוא (ואף הוא פסול בעיני) לדברר את מסריו של ראש הממשלה מפי עיתונאים שמאמינים בדרכו או משוכנעים בצדקת גרסתו, ודבר שונה לחלוטין הוא לעשות זאת בידיעה ברורה שמסריו כוזבים. דבר אחד הוא להציע לציבור מידע שמקורו בנתניהו וסביבתו מתוך הנחה שהוא אמין ומוסמך - ודבר שונה לחלוטין הוא לעוות ביודעין את הדיווח כדי לרצותו. יחסי התן-וקח המקובלים בין עיתונאי למקור אינם יכולים להתרחב להתמסרות מוחלטת של אנשי תקשורת לגחמותיו של פוליטיקאי רב עוצמה.
נתניהו הוא אדם שכל הווייתו היא שקר. הניסיון המצטבר שרכש כל אזרח ישר מהתבוננות בהתנהלותו של ראש הממשלה מוביל למסקנה בלתי נמנעת – אי אפשר להאמין למלה שלו. משום כך על כלי התקשורת ועל כל עיתונאי הגון להשתחרר מהתלות בנתניהו ומהמחויבויות הקודמות כלפיו ולהתרגל לסקר אותו מתוך הטיה אחת בלבד – לפקפק מלכתחילה בגרסאותיו ולהניח שתמונת המציאות שהוא מבקש לייצר באמצעות התקשורת באה בראש וראשונה לשרת את האינטרסים האישיים שלו ולא בהכרח את טובת המדינה.