לפני 25 שנה פורסם בארה"ב ספר שכותרתו "הֱיה שלום, גוטנברג", ואשר חזה את תום עידן העיתונות המודפסת. הגירוי לכתיבתו היה פריחת המחשבים האישיים שנתפסו כאיום על הרגלי הקריאה הקודמים וכתחליף ממשמש ובא לספר ולעיתון. באותם ימים נראה החזון הזה מרחיק לכת משום שהמדפסות הביתיות לא היו מספיק משוכללות ומשום שהעיתונות הוכיחה את כוחה להוסיף ולהתחרות בטלוויזיה, קל וחומר במחשב האישי. היום ייקרא הספר כסיכום בנאלי של המציאות.

שלושת העיתונים הגדולים בישראל, אלה שנותרו מאז פרחו פה כ-15 יומונים, משלמים עתה את מחירה של טכנולוגיית התקשורת המתחדשת ללא הפסק: עליהם להתחרות בה ולהתאים את עצמם להרגלי הצריכה שהיא מפתחת. כל עיתון מנסה להתמודד עם האתגר בדרכו, אבל אצל שלושתם ניכרת מגמה מצד המערכות להסתגל לציפיות המו"לים ולהתחשב בהמלצותיהם של המומחים למנהל עסקים.

הנטייה הזו מעוררת את השאלה למי נתונה מחויבותם של העיתונאים - לשליחותם החברתית או לאינטרס הכלכלי של המו"ל שלהם. זו אינה שאלה ירחמיאלית, גם אם היא נשמעת כך באוזניהם של אנשים צעירים. ביסודה, העיתונאות היא משלוח–יד שיש לו מטרה חברתית ראשונה במעלה - לספק מידע לציבור, להיות בימה לשיח האזרחי, לפקוח עין על התנהגות השלטונות ולסייע לציבור לגבש את עמדותיו על הסוגיות שעל סדר–היום. התפקיד הזה הולך ומתעמעם בדור האחרון, עם השתלטותם של השיקולים הכלכליים על גישתם של המו"לים, והוא נמצא בסכנה של התאיידות נוכח המשבר העסקי המחריף שבו נמצאת העיתונות המודפסת בגלל התחרות שמציבה לה טכנולוגיית התקשורת המתחדשת כל הזמן, ובראשה (בתקופה זו) האינטרנט.

הניסיון מלמד שכדי לשרוד בוחרים אמצעי התקשורת, ברובם, לרדד את רמתם, להיענות למה שמזוהה כטעם ההמון, לעבור מדיווח לבידוח, לתקשר בכותרות, לוותר על העמקה, לשים את הדגש על הצורה על חשבון התוכן. זה תהליך כלל–עולמי שעובר גם על התקשורת הישראלית, כפי שמעיד המרדף אחר הרייטינג. עתה נוסף למרוץ כוח המשיכה הגדל והולך של האינטרנט והוא מערער את בטחונה העצמי של העיתונות המודפסת וסודק את זהותה.

על העיתונות לשוב למקורות ולשאוב מחדש אמונה בזכותה להתקיים. עליה ליצור הבחנה בינה לבין שאר האמצעים שבהם עובר מידע. עליה לזכור שנותר לה תפקיד רב חשיבות להיות ספק אמין של מידע ובימה אחראית לניהול השיח הציבורי. חרף הבזקיהם של אתרי האינטרנט, שפת המברקים של הטלפונים הניידים ותרבות השעשועים של שידורי הטלוויזיה, זקוק הציבור לספק מהימן של מידע מוסמך. ללא זאת תאבד החברה את יכולתה לשלוט בגורלה. התובנה הזו ראוי שתלווה את העיתונאים ואת המו"לים בעיתונות המודפסת בבואם להגדיר את המוצר שהם מפיקים ולעצב את יחסיהם ההדדיים.

גיליון 54, ינואר 2005