הציבור בארץ אינו ער למאבק שמנהל עתה הנשיא בוש על יכולתו להוסיף ולנהל את ענייניה של ארה"ב. המאמץ הזה צומח מהפגיעה האנושה באמינותו של הנשיא כתוצאה מהמלחמה בעיראק. את הפגיעה גרם מידע מסולף שסיפק את העילה למתקפה הצבאית על סדאם חוסיין. המידע המטעה הופץ על־ידי עיתונאים שסברו בתום לב שהוא אמין משום שסופק להם על־ידי מקורות שנחשבו בעיניהם למהימנים. רק קטע מוגבל מהדרמה הפוליטית־תקשורתית הנגולה עתה בארה"ב זכה להתעניינות בארץ – זה שנסוב על מעורבותה של ג'ודית מילר, כתבת ה"ניו־יורק טיימס", בפרשה – אך דומה שהתמונה בכללותה לא חדרה לתודעה הישראלית: ממשל בוש נאבק על קיומו בגין מהלך שבו מילאה העיתונות האמריקאית תפקיד מפתח. מלאכת ההישרדות שלו קשה במיוחד משום שהתקשורת, שנוצלה על־ידו באופן ציני, באה איתו חשבון ומגלה חשדנות גבוהה לגרסאות שהוא מוסר.

העיתונות הישראלית יכולה להפיק לקחים מתפקוד העיתונות האמריקאית. בטור החיובי – שלא כמו בארה"ב, לא כולה עומדת דום ומצדיעה בכל פעם שמתרגשת מלחמה על המדינה או שנוצר מצב חירום מסיבה אחרת. בטור השלילי – העיתונות הישראלית מגלה נטייה מופרזת להשלים עם ספינים ומניפולציות שעושות בה זרועות השלטון, ואינה משתמשת די בכוחה כדי לרסן אותן.

החולשה הזו ניכרת במיוחד במערכת הבחירות: כתבים ופרשנים פוליטיים, בהם מנוסים ואמינים, נותנים יד להפצת מידע לא נכון, או מפוקפק, כשהם מודעים לכך. הנוהג הזה מיושם בחסות הסיסמה "גילוי נאות" (גם אם היא אינה מוצהרת). העיתונאים האלה מדווחים על מהלכים, או על תוכניות, הנוגעים למערכת הבחירות כשהם מודיעים לציבור שאלה הדברים שנמסרו להם אך אין הם, המדווחים, מסוגלים לומר בוודאות שלא מדובר בספין. במלים אחרות, במקום לעמוד בביטחון מאחורי הדברים שהם מוסרים, פונים העיתונאים הללו אל קהל לקוחותיהם בקריצה, כמו אומרים לו: איננו אחראים לחלוטין לדיווחנו; ייתכן שמטעים אותנו.

לכאורה, אין לבוא אליהם בטענות: קצרה ידם מלבדוק מידע שהוא נחלתו של מעגל קטנטן של יודעי סוד, מה גם שהוא נמסר להם על־ידי מקורות מוסמכים ביותר. זה אמנם נכון: העיתונאי לעולם תלוי במקורותיו והוא חסר אונים כשאלה מוליכים אותו שולל. אלא שיש בידי העיתונות אמצעי תגובה יעיל למדי למצב הזה ולא נעשה בו שימוש מספיק במערכת הבחירות הנוכחית. ביכולתה של העיתונות לא לשתף פעולה עם מקורות שהכשילו אותה. ביכולתה לדווח על מקרים שבהם הטעו אותה. ביכולתה לנקוב בשמות אנשים שאמינותם מפוקפקת. ביכולתה להשוות, בפומבי, בין מידע שנמסר לה בראשיתו של מהלך לבין תוצאתו, ולהוקיע את מי שהפיל אותה בפח. בקיצור, גילוי נאות הוא מנהג עיתונאי נאה אבל הוא פסול כשהוא משמש אליבי לסתגלנות.

גיליון 60, ינואר 2006