שמיעה סלקטיבית

בכל הקשור לפרשת דוד ארצי וסיפורו על החוזה הסודי שנחתם בין בנימין נתניהו לרעייתו, התקשורת הישראלית על פרשניה הבכירים מתחלקת בסוף השבוע הזה לשלושה מחנות. המחנה הראשון מדווח בהרחבה על הסיפור ומסביר עד כמה הוא פצצת אטום פוליטית ואחד מהסיפורים החשובים בתולדות המדינה. המחנה השני מדווח ביובש על הסיפור ומסביר שהוא סיפור זניח ולא ממש חשוב. המחנה השלישי מתעלם ממנו לגמרי. אם זו לא המטאפורה הטובה ביותר לאופן שבו התקשורת הישראלית מתייחסת לנתניהו ולשובל הסיפורים שנשרך מאחוריו כסחבה מצחינה, אל תקראו לי שרה.

חיים לוינסון, שדיבר עם ארצי, מספק ב"הארץ" תמצית של האירוע ומוסיף כמה פרטים חדשים. לטענת ארצי, עורך-הדין של נתניהו ובן דודו, דוד שמרון, הראה לו לפני שנים את ההסכם שעל-פיו, בין היתר, שרה נתניהו רשאית להשתתף בישיבות סודיות ושמינויי הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד יהיו טעונים אישור שלה.

ארצי, שהיה בין השאר משנה למנכ"ל התעשייה האווירית ויו"ר מכון הייצוא, טוען שסיפר לאחרונה את הסיפור על ההסכם לחבר ילדות שלו, דן רביב, באקראי ועל כוס קפה בכפר-שמריהו. ארצי מספר ללוינסון שרביב, עיתונאי (בעברו הרחוק) שעבר לעבוד אחר-כך בשביל שלדון אדלסון, שִכנע אותו לספר למצלמה על ההסכם. "הוא לקח את היוזמה עם עוד קבוצה של קצינים בכירים בצה"ל שהריצו את העסק, לא יכול להגיד מי", אומר ארצי, שמדווח כי הסרטון שהופץ ברשתות החברתיות, הועלה ליוטיוב, הוסר ואז הוחזר – צולם כבר לפני תשעה חודשים. מדוע הסרטון צץ עכשיו? ארצי לא יודע.

"מי שהוציא את זה אלה אנשים שקשורים בדן רביב, יש קבוצה של קצינים בכירים לשעבר שאחד מהם עשה את זה. לא יודע מי, לא יגידו לי. חתמתי איתם על חוזה שהכין עורך-דין מהצד שלהם. לפי החוזה יש לי הגנה משפטית", הוא אומר.

בן כספית, שפרסם עוד ב-2018 ביוגרפיה על נתניהו ובה רמז על קיומו של ההסכם, מקדיש ב"מעריב" שלושה עמודים לסיפורו של ארצי ולמשמעויותיו. בין השאר הוא מספר (בפעם המי-יודע-כמה) את הסיפור על ראש המוסד, מאיר דגן, שהגיע לבלפור לפגישה עם ראש הממשלה רק כדי לגלות בה את אשתו, סירב להמשיך את הפגישה בנוכחותה ומאז לא ראה את מעון ראש הממשלה מבפנים.

לדברי כספית, הוא נפגש עם ארצי, שלח אותו לבדיקת פוליגרף (שבה יצא דובר אמת), ולמרות זאת, הוא מודה, "לא אזרתי אומץ לפרסם את הסיפור". למה? לא ברור. הרי העיתונאית רונית ורדי כתבה על כך כבר ב-1997 בספרה "ביבי, מי אתה אדוני ראש הממשלה?".

ארצי עצמו סיפר לדן מרגלית (בראיון שהעלה בפייסבוק, לשם גלה מרגלית אחרי שהתפרסמו הטענות כי תקף מינית) כי הציע גם לחדשות 12 וגם ל"עובדה" לשדר ראיון איתו, עבר עוד שתי בדיקות פוליגרף, אבל תמיד נדחה בגלל "ייעוץ משפטי". "אם הדברים שארצי מספר נכונים, מדובר באחד הסיפורים החמורים בהיסטוריה השלטונית בישראל", הוא קובע, ומוסיף כבדרך אגב: "כל הפרטים התאימו 'בול' למציאות שאותה אני מכיר מקרוב". כספית לא כותב מה אם הדברים שארצי מספר לא נכונים, ומה זה אומר על ההיסטוריה העיתונאית בישראל.

ב"הארץ" יוסי ורטר מדווח על הסיפור וממחזר גם הוא סיפור, על האיחור יוצא הדופן בהודעה של נתניהו על מינוי יוסי כהן לראש המוסד, ועל כך שבצירוף מקרים מאוד מקרי באותו הערב גם רעייתו שרה איחרה להגיע לאירוע עם נשות הליכוד בכפר המכבייה. מעניין, אומר ורטר, ומלטף את סנטרו.

שרה נתניהו עם חיילות ושוטרות מג"ב, 20.4.16 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

שרה נתניהו עם חיילות ושוטרות מג"ב, אפריל 2016 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע מכריז בגאון ובשמחה שהוא "מתקשה להתרגש מהמהומה סביב ההסכם שנחתם או לא נחתם בשנות ה-90 בין נתניהו לאשתו". לדבריו, "אם היתה התחייבות חוזית ביניהם בעניינים שנוגעים לסמכויותיו, זה בלתי נסבל, אבל מי שחושב שראש ממשלה יכול לשמור סודות מרעיה נוכחת, מעורבת, חי בסרט. הזוג נתניהו הם שניים במחיר של שלושה, כולל הילד. אין טעם להפריד".

על-פי ברנע, הסיפור של ארצי הוא לא סיפור שעוסק בפוליטיקה, סודות מדינה, מינהל תקין או עדות הנוגעת לאופיים של בני הזוג נתניהו. לא. זהו סיפור שמצביע על ההבדלים בין התקשורת המסורתית למדיה החברתית. "בגופי התקשורת דחו את הסיפור משום שלא היו בו ראיות: אחד אמר; שני הכחיש. הסיכוי לנצח במשפט דיבה שאף לאפס. ברשת החברתית לא מתקיים דיון כזה: עובדות הן לא פקטור".

הנה כי כן, לפניכם תמרון כפול. מצד אחד זה בכלל לא סיפור, ומצד שני זה סיפור שממחיש עד כמה אנחנו, בתקשורת הממסדית, אנשים רציניים שדבקים בעובדות (ולכן לא פרסמנו את הסיפור), בעוד שבמדיה החברתית פועלים אנשים לא רציניים שלא אכפת להם מהעובדות ולכן הם כן פרסמו את הסיפור. השבוע, כך נראה, ברנע קוטף בקלות את תואר ה-humblebragging הדלוח של השבוע. וכמובן, התמרון משולש: כי בסוף הנה גם ברנע מדווח על סיפור שהוא טוען שלא ראוי לפרסם.

ב"ישראל היום" הפתיעו והתייחסו לפרשת ארצי בהרחבה. אני מתלוצץ. אין ב"ישראל היום" זכר לפרשה. לעומת זאת, אראל סג"ל מפתיע בטורו וכותב שלאחר שעצר לבדוק את עצמו, הבין שהטענה של נתניהו כי התיקים נגדו "תפורים" היא טענת עיוועים מושחתת. סליחה. שוב התלוצצתי.

סג"ל, לאור הביקורת על הצטרפותו לקמפיין של נתניהו נגד מערכת המשפט, עצר רגע כדי לבדוק את עצמו, כדבריו, והגיע למסקנה שהוא מאה אחוז צודק. הסימוכין שלו מאכזבים: הוא שב וממחזר את אותן טענות על אופן התנהלותה של חקירת השחיתות בראשיתה, ואפילו לא מתאמץ ומתרכז דווקא בחוליה הכי חלשה, הרומן בין ג'ודי ניר מוזס לחוקר אבי רוטנברג (שוקי טאוסיג כתב כאן בהרחבה על הרומן הזה בשנה שעברה).

לעיתון הביישן שמחליט להתעלם מהסיפור על ההסכם של שרה וביבי כאילו האינטרנט עדיין לא הומצא (תכלס, מבחינת "ישראל היום" זה נכון) מצטרף גם עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" וקלמן ליבסקינד ב"מעריב" (שמקדיש את טורו לחברה הערבית, שצריכה להפסיק להאשים את כולם ולשאול את עצמה היכן טעתה בכך שהצמיחה מתוכה "עבריינות בממדים מפחידים שכאלה").

שני תחקירים וכתבת יח"צ

עמודי החדשות של עיתון "הארץ" מתפארים בשני תחקירים. הראשון, שכובש גם את הכותרת הראשית, עוסק ביהודה משי-זהב ובעדויות שהעיתון אסף ולפיהן הוא תקף וניצל מינית ילדים, נערים, נערות ונשים במשך עשרות שנים. משי-זהב, דמות מוכרת באופן יחסי גם במגזר החילוני, כבש את הכותרות בשבועיים האחרונים לאחר שפורסם כי הוא עתיד לקבל את פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה לחברה, זאת לאחר שכבר הדליק משואה ביום העצמאות.

בכתבת תחקיר הנפרשת על פני עמודים 4–6 בקונטרס החדשות של "הארץ" טוענים אהרן רבינוביץ ושירה אלק כי "לאורך כל השנים שבהן עמל על מפעל חייו לאור הזרקורים, הוא גם עשה דברים במחשכים. שם היה משי-זהב אחר; אדם תאב מין שלא בחל בגיל ובמגדר, בהסכמה או בהתנגדות, ברווקות או בנשואות. בשכונות מאה שערים, שמואל הנביא וסנהדריה המורחבת, רבים ידעו על מעשיו. גם מבין אנשי משמרות הצניעות היו שידעו, אך לא דיווחו לרשויות אכיפת החוק. על-פי עדויותיהם של מי שהיו קרובים אליו, קורבנותיו, הוא גם נהג להתרברב בכיבושיו המיניים".

רבינוביץ' ואלק מציגים את עדויותיהם של מספר רב של אנשים שטוענים שהם קורבנות של משי-זהב, ולא מן הנמנע שבידי העיתון עדויות נוספות. משי-זהב מסר לעיתון בתגובה שאין שחר לדברים, והוסיף: "איני יודע איך אוכל לשקם את שמי הטוב לאור הנזק הבלתי הפיך שנגרם לי". טיפ: דרך טובה לכך היא להימנע ממעשים שעשויים להוביל לנזק שכזה.

יהודה משי-זהב, 2021 (צילום: יונתן זינדל)

יהודה משי-זהב (צילום: יונתן זינדל)

עמוק יותר בתוך עמודי החדשות, בעמודים 12–13 ו-22, מפרסם נתנאל שלומוביץ כתבת תחקיר על פורום קהלת, שאותו הוא מכנה "המיזם המצליח ביותר של הימין בעשור האחרון".

"כבר תשע שנים שהפורום הזה קיים והוא הולך וגדל, הולך ומחזק את השפעתו במוקדי קבלת ההחלטות במדינה: בכנסת, בממשלה, בבתי-המשפט. אך השפעתו חורגת גם משם, הפורום למעשה מעצב מחדש את אידיאולוגיית הימין הישראלי עצמו – בניחוח אמריקאי-ליברטריאני. ימין לאומי לצד ימין כלכלי. התנחלויות מכאן, הפרטה משם. ארץ ישראל השלמה, מינוס סוציאליזם. ואת זאת הוא מנחיל הלאה, גם בעזרת יצירת והובלת רשת של ארגוני ימין בחברה האזרחית", הוא כותב.

הגילוי המרכזי בכתבה של שלומוביץ הוא זהותם של מי שמממנים את פורום קהלת. לפי "הארץ", מאחורי הפורום, שמעסיק 140 חוקרים ומגלגל תקציב של מיליוני דולרים, עומדים שני תורמים מיליארדרים ששמם נחשף לראשונה: ג'פרי יאס וארתור דנצ'יק. השניים, שותפים לעסקים, הם בעלי חברה אמריקאית למסחר פיננסי ששוויה כ-80 מיליארד דולר, המעסיקה כאלפיים עובדים. הם בין התורמים הגדולים ביותר של המפלגה הרפובליקאית – בעיקר של נציגי האגף הטראמפיסטי – ותורמים לארגוני מחקר שמרניים וליברטריאניים אמריקאיים שבאופיים ניצוק פורום קהלת.

שלומוביץ מתחקה אחר עקבות הכסף, אחר הדמויות, הגופים והארגונים שמעבירים אותו מיד ליד ועל האופן שבו הם – הכסף ואלו שעומדים מאחוריו – דוחפים אג'נדה פוליטית, אידיאולוגית וכלכלית. "החיבור עם השמרנות האמריקאית אינו רק כספי, הוא גם אידיאולוגי", כותב שלומוביץ. "צוות המכון מחויב לקדם מדיניות כלכלית שמרנית וליברטריאנית, ופועל בהצלחה רבה להטמיע אותה בקרב הימין בכלל והציונות הדתית בפרט".

כל הכבוד ל"הארץ" על מפגן העיתונות החוקרת. לצד זאת, שני התחקירים של "הארץ" מעוררים מחשבות, חלקן נוגות, על התנהלות ושיקולים מערכתיים. התחקיר על משי-זהב עוסק בטענות פליליות כלפי אינדיבידואל אחד, שאחרי הכל אין לו כמעט השפעה אמיתית על הציבוריות הישראלית. התחקיר על קהלת עוסק בגוף שמפעיל באופן ישיר מאות אנשים, קשור לכסף גדול ומשפיע גם משפיע על הציבוריות הישראלית. למרות זאת, התחקיר על משי-זהב הוא זה שכבש את העמוד הראשי של העיתון ואת עמודיו הקדמיים.

יש לומר ביושר שההחלטה של עורכי "הארץ" מן הסתם תהיה זו של שאר חלקי התקשורת, ואף שהחשיבות הציבורית בפרסום התחקיר על פורום קהלת גדולה יותר, סביר להניח שדווקא התחקיר של משי-זהב, שעוסק בעבירות מין ובמרכזו פרסונה מוכרת ומתוקשרת, יהיה זה שיכה גלים בשבועות ובחודשים הקרובים.

בעניין אחר: שני התחקירים מחזיקים יותר מ-3,500 מלה, וניכר שמי שעומד מאחוריהם עמל עליהם במשך שבועות ארוכים. ההחלטה לפרסם את שניהם דווקא בעמודי החדשות ולא בתוך "מוסף הארץ" היא החלטה משונה. על-פי רוב, עיתונים מפרסמים תמצית מהתחקיר בעמודי הכותרת ומשתמשים בה כטיזר שימשוך את הקוראים לקרוא את התחקיר המלא במוסף סוף השבוע, שמצויד בכוח אדם ובמיומנויות מקצועיות שמאפשרות לו להעניק לתחקירים נדל"ן נרחב ואריזה גרפית מושקעת.

לפני שלוש שנים החליפו עורך למוסף, כביכול כדי להחזיר אותו להיות "מוסף תחקירים". נראה שהניסיון נכשל. תחושת הכישלון מתעצמת כשמתבוננים במה שכן פורסם בשער "מוסף הארץ": ראיון מפוספס עם שאול אולמרט, בנו של ראש ממשלה מושחת ויזם הייטק כושל שבאמת לא ברור מה עשה כדי לקבל שער, או אפילו ראיון.

סיפור ההחמצה מתמצה כבר בכותרת הכתבה: "שאול אולמרט כבש את פסגת ההייטק. בדרך הוא כמעט איבד את משפחתו" (משום שעבד יותר מדי, כן?). נראה שב"מוסף הארץ" התלבטו אם לפרסם את הכותרת הזו, או את הכותרת "מנהל שנאלץ להתפטר מראשות חברת הייטק בינונית ושאביו הפוליטיקאי הורשע בשחיתות, נאלץ לבלות זמן עם משפחתו", והעדיפו את הכותרת הקצרה יותר משיקולים אסתטיים.

שאול אולמרט עם אביו, אהוד אולמרט, בבית-המשפט המחוזי בירושלים. אולמרט הבן הגיע למקום כדי להעיד בפרשת "ראשונטורס". 15.9.2011 (צילום: אורי לנץ)

שאול אולמרט עם אביו, אהוד אולמרט, בבית-המשפט המחוזי בירושלים. אולמרט הבן הגיע למקום כדי להעיד בפרשת "ראשונטורס". ספטמבר 2011 (צילום: אורי לנץ)

אגב, אולמרט הבן עושה מאמצים ניכרים לתאר את התנהלותו שלו ואת הפרשות הפליליות של אבא שלו כשני קווים מקבילים שלא נפגשים: "אבא שלי כיהן ארבע שנים כראש ממשלה, אבל אני לא כיהנתי כבן של ראש ממשלה אפילו יום אחד. גרתי בחו"ל רוב הזמן, רק בשנה האחרונה של כהונתו חזרתי ארצה. אף פעם לא התראיינתי בתקשורת בדברים שקשורים אליו, או לפוליטיקה או למצב בארץ. אף פעם לא התלוויתי אליו לנסיעות".

הכתבת לא מזכירה לו שחוקרים מהיחידה הארצית לחקירות הונאה נשלחו לארצות-הברית כדי לגבות ממנו עדות בעקבות טענתו של מוריס טלנסקי על מעורבותו בפרשת ראשונטורס, או שכשהגיע לניו-יורק הועסק על-ידי בני שטיינמץ, מקורבו של אביו וכיום חשוד בפלילים.

פמיניזם למתקדמות

כשהבחירות בישראל עוד עסקו בנושאים, היה מדובר בדרך כלל בנושאים בינאריים: שלום כן או לא, חרדים כן או לא, תקציב כן או לא וכו'. נדמה שכניסתה של מרב מיכאלי לזירה כראשת מפלגת העבודה מוסיפה לבחירות הנוכחיות ממד בינארי חדש: נשים כן או לא.

יהונתן ליס מדווח ב"הארץ" שיו"ר העבודה נהנית בשבועות האחרונים מסחף של נשים שהודיעו שיתמכו בה לאחר שזו הבטיחה "מהפכת צווארון ורוד": "הסקרים הפנימיים של המפלגה מעלים שרוב מצביעיה בבחירות הקרובות צפויים להיות נשים, אבל היקף התמיכה מתנדנד ועומד, בדרך כלל, על 60-50 אחוזים מקרב הנשאלים. 'הנתון הזה משתנה כל הזמן', אמרו במפלגה, 'יש סקרים שבהם רואים שמדובר ב-60 אחוזים שמצהירות שיצביעו עבודה. בימים האחרונים הנתון הזה אפילו נושק ל-70 אבל הוא יכול גם לרדת'".

ב"מקור ראשון" מיהרו לזהות את המגמה ולירות לה בראש. ריקי ממן מדווחת כי "פערי השכר בין נשים וגברים אינם בהכרח אפליה". "עיקר הפער בשכר הסופי", היא כותבת, "נובע מבחירות חיים שונות, ומהעדפותיהן של נשים לעבוד פחות שעות ובתחומים מתגמלים פחות".

במוסף "דיוקן", עטרה גרמן מראיינת את אבי מעוז, יו"ר מפלגת נעם ומי שממוקם במקום השישי ברשימת "הציונות הדתית" לכנסת. מעוז אומר לו כך: "אשתי היתה קצינה בצה"ל והיום היא אומרת לכל בנותי ונכדותי: אל תלכו לצבא, לכו לשירות לאומי. אני מסכים איתה. התרומה הגדולה ביותר של נשים למדינה היא שהן יינשאו, בעזרת השם, ויגדלו משפחה לתפארת".

תוכן שיווקי

ב"ישראל היום" ממשיכים לספק שירותי תוכן שיווקי לשתי קבוצות: פוליטיקאים מהימין וצבא הגנה לישראל. מוריה קור התלוותה למירי "אני קודם יהודייה ורק אז דמוקרטית" רגב ומפרסמת את רשמיה בכתבת שער במוסף "ישראל השבוע".

קור לא מתעלמת מהפיל שבחדר ושואלת את שרת התחבורה על שערוריית ועדת החריגים. "התחקירים של הפייק ניוז נגד הוועדה לא קשורים", עונה רגב, ומצהירה: "מקרים חריגים מעבירים אלי. עד היום רק מקרה אחד הועבר". בכך תם טיפולה המעמיק, המתעמת והעיתונאי של מוריה קור בסוגיה. הטיפול המינימליסטי הזה מותיר לה מקום לספר שרגב "בנויה לדוקו-ריאליטי שיתעד את כל הרגעים הקטנים שקורים בדרך, את התגובות הוויזואליות שלה ואת האנרגיה הבלתי נגמרת של מי שאשכרה נהנית מכל רגע בקמפיין".

מופע העיתונות החוקרת נמשך בדיווח מהשטח: "הדובר מקבל הודעה שבמשדר מיוחד לרגל יום האשה גלית דיסטל-אטבריאן אמרה שהיא רואה במנהיגות של מירי רגב מודל. מירי מתקשרת אל גלית ומודה לה". קור: "מה דעתך על השריון של גלית? היא בת דמותך?". רגב: "בליכוד הבינו שצריך דמויות שמחוברות לשטח, ומייצגות את הדנ"א הליכודי. זה שריון נהדר בעיני".

הראיון עם רגב מלא בטיעונים מצחיקים שמתחילים כבר מהכותרת ("אני מייצגת משהו שמעצבן אותם: עשייה, ערכים ומזרחיות גאה"), אבל יאמר לזכותו שהוא סותר את הטענה של הפובליציסטים משמאל שלפיה הליכוד מחביא את חברי-הכנסת שעושים לו בושות. הנה לכם: לא רק שהוא לא מחביא, הוא מאפשר להם לעשות בושות במוסף של עיתון הבית.

בינתיים, בשער מוסף השבת השני של "ישראל היום", מתלווה לכותרת הראשית סטמפה אדומה עליה נכתב "חשיפה". מה נחשף? יואב לימור והילה טימור-אשור חושפים עוד את עומק המעורבות של דובר צה"ל בעיתונות הישראלית כשהם מספקים עוד כתבה באדיבות דובר צה"ל, הפעם על יחידת הלוחמות של 8200, "שמביאה לשטח את היכולות הטכנולוגיות המתקדמות ביותר כדי לאסוף מודיעין".

החיבור בין דברור חסר בושה של צה"ל ופוליטיקה ימנית הוא הקו המחבר את האג'נדה העיתונאית של "ישראל היום". מהי המדינה, שואל העיתון? ימין וצה"ל, צה"ל וימין.

סער

חלק גדול מהפובליציסטים הפוליטיים מכוונים את חציהם לגדעון סער, והסיבה לכך פשוטה: יש דם במים – סער נחלש. לפי הסקרים כמובן. ב"ישראל היום" מבשרים בכותרת העיתון ש"סער מאבד מומנטום ויורד ל-10 מנדטים". בתחתית העמוד מופיעה מודעה של סער שקוראת להצביע ל"גדעון סער לראשות הממשלה".

עמית סגל כותב ב"ידיעות אחרונות" שהכיוון של סער יציב – "כלפי מטה" – ולועג להחלטה שלו להדפיס על פתק המפלגה את הכיתוב "תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער לראשות הממשלה".

כתבת השער של מוסף "מעריב" מוקדשת לראיון עם סער שבו הוא טוען, כמו כל פוליטיקאי ישראלי אחר, שרק הוא יכול: "האינטרס של המדינה והחברה זה שינוי עכשיו, ואין אחר חוץ ממני שיודע להביא אותו". אם זה מזכיר לכם את בני גנץ בבחירות הקודמות, זה כנראה בגלל שאתם זוכרים נכון.

סער נשאל על-ידי אייל לוי על מצבו בסקרים, ועונה לו כך: "אין בבחירות מצב שאתה כל הזמן עולה. יש עליות, ירידות, משבר. אנחנו צריכים להגיע לשיא בקלפי. הפוטנציאל שלנו גבוה, ויש קהל גדול שעדיין מתלבט, רובו רוצה שינוי, ומבחינתו אנחנו אופציה".

לטענת ורטר ב"הארץ", סער נפגע מהתחזקותו של לפיד בסקרים, משום שכך נחלשת טענתו של סער שיוכל להקים ממשלה – וזאת משום שלפיד יהיה חזק מדי בשביל להיות שותף בקואליציה ולא המוביל שלה, וגם משום שהנושא החרדי הפך למרכזי בקרב מצביעי מחנה השינוי. כשסער נשאל ב"מעריב" האם אחרי הבחירות גם הוא ירדוף אחרי החרדים, הוא עונה: "בשום פנים ואופן לא אהיה תלוי במפלגות החרדיות".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מפנה העיתון שאלות לראשי המפלגות: "מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל", "מתי בכית בפעם האחרונה", "מה היית משנה במראה החיצוני שלך" ושאר שאלות שחשובות למצביעים כאשר הם מגבשים את עמדתם בנוגע לשאלה איזה פתק יטילו לקלפי. יש גם סקופ. כאשר סער נשאל "מי ירכיב את הממשלה הבאה לדעתך", הוא ענה "אני".

רוב המפלגות שולחות לפרויקט את יושב הראש שלהן (נעדרים: מנהיגי רע"ם ויהדות-התורה). יושב הראש היחיד ששלח מחליף הוא יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו. את מקומו לא מילא מספר שתיים שלו (יולי אדלשטיין), שלוש (ישראל כץ), ארבע (מירי רגב) או נציג אחר של העשירייה הראשונה ברשימת הליכוד לכנסת. תחת זאת נשלח מספר 19, אמיר אוחנה, שסיפר: "בנעורי הפגנתי כישרון לא מבוטל כגיטריסט רוק. אני מניח שהייתי יכול להצליח בתחום".

השתכנעתי, אצביע מחל.

סאטירה

במוסף אתנחתא של "בשבע", העיתון הפופולרי בציונות הדתית, כותב ידידיה מאיר: "תודה רבה, צור ישראל וגואלו, שבראת חיסונים בעולמך. ותודה שבראת את בנימין נתניהו". נדמה שהשמועות שבצפון-קוריאה הביעו עניין בטוריו הגיעו לאוזניו של מאיר, ומשום כך הוא ממהר להוסיף: "תירגעו, זה לא הולך להיות עוד טור הערצה שראש הממשלה ישתף".

אתם באמת יכולים להירגע: הוא סתם התבדח. הוא בדחן שכזה, מאיר, ולכן הוא לא מבזבז זמן כשהוא ניגש לתאר בהרחבה עד כמה הוא מתעב את "הבלפורית המדוברת" ומספר ש"כשהמפגינים מתחילים לעלות מעמק המצלבה לכיוון בית ראש הממשלה, בדיוק בזמן הכי קדוש בשבוע, שעת רעווא דרעווין, אפשר ממש למשש בידיים את הרוח הרעה שיורדת על עיר הקודש". נדמה לי שאפשר לדמיין דברים נוספים שאותם ניתן למשש בידיים כשקוראים את הטקסט של ידידיה מאיר.

כמה עמודים אחר-כך, דביר שרייבר מנסח סאטירה שנונה על היום שבו תוקם ממשלה שבראשה לא עומד אדם שנגדו הוגשו שלושה כתבי אישום. "נא לשבת, חברים", ביקש ראש הממשלה גדעון בנט, ולנוכח מבטה הנוקב של שרת המשפטים מרב מיכאלי מיד תיקן את עצמו ל"חברות, חברים, וכל מי שמגדיר.ה את עצמו.ה איפשהו שהוא.היא על הרצף.ה".

ואחרי זה יגידו שאין הומוריסטנים בימין.

השקעה סולידית

אחרי שריאיינו את "הסולידית", דמות שלא ידוע מי עומד מאחוריה ושכותב/ת את הבלוג "הסולידית" שבו היא/הוא מדגמן/ת עמדות ליברטריאניות, ראו ב"גלובס" כי טוב והחליטו להעניק לה/לו טור (קבוע?). בטקסט שלה/לו, שמתפרסם בקדמת גליון סוף השבוע (עמוד 4) נטען שהכנסה בסיסית אוניברסלית היא לא רעיון מוצלח כיוון שלא כל האנשים מצוידים ביכולת לנהל את הכנסתם: "תשלומים לא מבוקרים לאנשים שלא יודעים להתנהל כלכלית צפויים רק להחמיר את מצבם ולעודד אותם להתנהל בפזיזות, במופת של סיכון מוסרי".

הטור נפתח בהצהרה: "הכנסה פסיבית קבועה מקנה לאדם בעלות על זמנו ופוטרת אותו מהצורך לעבוד תמורת משכורת, אלא אם הוא רוצה בכך". אם הייתי אדם חשדן הייתי חושב שלפני שהטור נשלח ל"גלובס", הוא הועבר לעפרי אילני ב"הארץ", שמקדיש את טורו להקשר ההיסטורי הרחב שבתוכו פועל/ת "הסולידית".

"הסולידית", כותב אילני, היא "בלוגרית פופולרית ואנונימית, המלמדת, כהגדרתה, כיצד להגיע ל'עצמאות כלכלית דרך חיסכון אגרסיבי והשקעה פסיבית'. לעשרות אלפי עוקביה מורה הסולידית איך לחסוך פלח גדול מהכנסתם, על-ידי חיים סגפניים המבוססים על הסתפקות עצמית. המטרה היא להשקיע את החיסכון באפיקים מניבים וכך לגרום לכסף לעבוד במקומם. אך מאחורי מושגים כמו 'אופטימיזציה של סגנון החיים' ו'הימנעות מאינפלציה אישית' עומדת מערכת ערכים נוקשה למדי, שבמרכזה מִקסום רווחים והפיכת החיים לפרויקט פיננסי".

קפה

ב"מעריב עסקים" מראיין אלי ציפורי את שר האנרגיה, יובל שטייניץ. בכותרת מצוטט שטייניץ כאומר "נאבקתי בשמאל הפופוליסטי", ובכותרת המשנה נכתב: "הוא היה האיש המושמץ ביותר בישראל. כתבו שמכר את אוצרות הטבע של המדינה ושעשה יד אחת עם הטייקונים כדי לעשוק את אזרחיה. הטהרנים מחו, השיירה עברה, והיום כבר ברור שיובל שטייניץ ניווט את הספינה הכלכלית בין מאגרי הגז באופן המוצלח ביותר".

החשבונית על רכישת המקלדת החדשה שנאלצתי לרכוש אחרי שהשפרצתי את כוס הקפה של הבוקר ישירות על המקלדת הוותיקה שלי בעודי קורא את כותרת המשנה הזו תישלח לעורך "מעריב".

שר האנרגיה יובל שטייניץ וראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע אסדת קידוח הגז לווייתן, 31.1.2019 (צילום: מארק ישראל סלם)

שר האנרגיה יובל שטייניץ וראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע אסדת קידוח הגז לווייתן, ינואר 2019 (צילום: מארק ישראל סלם)

ענייני תקשורת

גדעון דוקוב כותב במדור התקשורת שלו ב"גלובס" על אמיר ברמלי, שנשלח לעשר שנות מאסר בגין הונאה בהיקף של 340 מיליון שקל. דוקוב מספר על תפקידה של התקשורת הכלכלית בבניית תדמיתו של ברמלי. הוא מספר על כותרות מפרגנות ב"דה-מרקר", "כלכליסט" ו"גלובס", ואף על שורה של עסקאות שביצע עם העיתונים; הגדולה מביניהן בוצעה עם "גלובס", ובמסגרתה קיבל העיתון חצי מיליון שקל עבור הקמת אתר ייעוץ להשקעות עם קבוצת רוביקון (של ברמלי), כולל פרסום של תוכן שיווקי בעיתון המודפס.

"קשה לבחון בדיעבד אם עסקאות התוכן השיווקי השפיעו גם על הפעילות העיתונאית, ואין לנו גם כוונה או הוכחה שמצדיקה הטלת דופי בעיתונאי כזה או אחר. עם זאת, בהחלט מדובר בנקודה שראויה בדיעבד לציון", כותב דוקוב. למעשה, בהחלט מדובר בנקודה שהיתה ראויה לציון גם בזמן אמת. הנה למשל מה שכתב עליה כאן איתמר ב"ז לפני חמש שנים.