מימרה שעוברת מדור לדור בחטיבת דובר צה"ל גורסת ש"כתב שבע לא מחפש סיפורים בזבל". הפתגם הצה"לי על הכתבים והאשפה משקף גישה מעליבה כלפי העיתונות הישראלית, אבל גם הבנה עמוקה של נפשו של הכתב המצוי. המחשה עכשווית אפשר למצוא במקבץ פרוטוקולים שנמסרו בעקבות בקשת חופש מידע של "העין השביעית", המספקים הצצה לעבודתה של ועדה שדנה במערכת היחסים של הצבא והעיתונאים – מהמיוחסים והבכירים שבהם ועד אלו שעדיין נאבקים על עצם זכותם להיחשף לחומרים ולתדרוכים שזמינים למתחריהם.

המאבק הזה עלה על פסים משפטיים לפני חמש שנים, בעתירה לבג"ץ שנועדה לאלץ את דובר צה"ל לצרף לתא הכתבים הצבאיים את יהודה ארי גרוס, הכתב הצבאי של The Times of Israel. קודמו בתפקיד, מיטש גינסבורג, ניסה עוד קודם לכן להתקבל לתא וסורב. בראיון לאתר "העין השביעית", גינסבורג חלק הסבר שקיבל מ"קצין בכיר בדובר צה"ל": "אין לך שום סיכוי בעולם. לי יש סל מאוד קטן של פירורים שאני יכול לחלק, ואתה לא נמצא בתור. ותדע לך שאם זה היה תלוי בי ויכולתי לבחור בינך לבין 'מעריב לנוער', הייתי בוחר ב'מעריב לנוער', כי זה הקהל שלי".

לפי הנחת העבודה הצה"לית, כל עוד מערך הדוברות יצליח לארוז מספיק מנות ולחלק אותן לשביעות רצונם של הכתבים – הסיקור הביקורתי יישאר מצומצם וזניח. לאורך השנים, מי שקיבלו את הפירות המובחרים ביותר מהתנובה הדוברותית היו חברי תא הכתבים הצבאיים, רובם נציגי גופי התקשורת הגדולים והוותיקים. פרוטוקולי הוועדה שקמה בעקבות העתירה של The Times of Israel מתעדים פרק עכשווי במאבק על הפירורים הדוברותיים, כולל הצצות מזדמנות לרגעים אבסורדיים.

בדיון אחד, למשל, חברת הוועדה ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר הזכירה את הטענה השכיחה שלפיה הכתבים הצבאיים "מסתדרים טוב מדי" עם דובר צה"ל, ונמנעים מסיקור ביקורתי. ניצן חן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, שלל זאת מכל וכל. "זו אגדה", פסק חן. "מלחמת לבנון השנייה נתנה לכולם בומבה בראש. אין כבר כתבים מטעם".

הקביעה הנחרצת הזאת הופרכה כמה ימים לאחר מכן, כשבוועדה התייצבו נציגי i24News, רשת הטלוויזיה של טייקון התקשורת הישראלי-צרפתי פטריק דרהי, מבעלי ההון העשירים בארץ. מנכ"ל הרשת, פרנק מלול, תיאר את גוף התקשורת שבראשו הוא עומד כשופר שלטוני. "בעיני, הערוץ הזה הוא כלי של מדינת ישראל", אמר. למלול היתה ביקורת מסוימת על צה"ל, אבל היא הסתכמה בכך שכדי לשרת את המדינה, הוא צריך שהמדינה תספק לו "חומרים ומידע".

רשת הטלוויזיה שבראשה עומד מלול כבר הואשמה בעבר בהענקת שירותי יחצנות לשלטון הישראלי. בתחילת דרכה, אנשיה ניסו למתג את שידוריה כסוג של הסברה. לאחר מכן, תחקיר של "הארץ" חשף כיצד מנהליה פגעו בחופש המערכתי כדי להטות את השידורים בשירותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אבל בכל הנוגע לכמיהה להתחבר לצינור החומרים של דובר צה"ל, i24News אינו יצור חריג.

יעקב כץ, עורך ה"ג'רוזלם פוסט", אמר דברים דומים בנימה פחות נחרצת: "מי שהוא כתב צבאי הוא בעצם חלק מהמערכת. זה יתרון לדובר צה"ל שהוא מצליח לחבר אליו אנשים בצורה הדוקה, אלה אנשים שהוא יכול לסמוך עליהם. מצד שני, זה מגביל אותך [כעיתונאי] כי אתה מבין שאתה חלק מהמערכת, קצת יותר קשה לך לבקר את המערכת".

גילי כהן, תאגיד השידור הציבורי: "הגורם בעל האינטרס הרב ביותר להמשך המצב הקיים הוא דובר צה"ל כגוף. הוא מאוד נהנה מהקשר ההדוק בינו ובין הכתבים הצבאיים. הקשר כל-כך הדוק, שאני מרגישה ש-90% ומעלה מהסיפורים מגיעים מדובר צה"ל"

בשונה מאנשי תקשורת אחרים שהופיעו בפני הוועדה, כץ הביע נכונות לכך שגורם מטעם צה"ל יחדור למחשבים של עיתונאים באמתלה של מניעת דליפת מידע – יוזמה צבאית שנידונה בעבר והוכתרה כ"אנטי-עיתונאית בעליל".

גילי כהן, בעבר הכתבת הצבאית של "הארץ" וכיום הכתבת המדינית של תאגיד השידור הציבורי, הצביעה על התלות הבעייתית שנוצרה בין העיתונות לחטיבת הדוברות הצבאית. "הגורם בעל האינטרס הרב ביותר להמשך המצב הקיים הוא דובר צה"ל כגוף. הוא מאוד נהנה מהקשר ההדוק בינו ובין הכתבים הצבאיים. הקשר כל-כך הדוק, שאני מרגישה ש-90% ומעלה מהסיפורים מגיעים מדובר צה"ל", אמרה לחברי הוועדה.

"אתה כעיתונאי מתבסס על המידע השוטף ועל ה'אקסטרות' שמגיעות. השיטה שדובר צה"ל עובד בה לא מוכרת בשום גוף אחר. הוא מספק המון חומרים, תדרוכים, פגישות – אין מה להשוות את זה לשום גוף אחר. דובר צה"ל בעצמו לא אומר שהוא נותן את זה רק לכתבים צבאיים, אלא גם לכתבי חינוך אם הוא צריך", הוסיפה כהן. "המודל הזה בעיני בעייתי פעמיים – בעייתי לעיתונות ובעייתי לדובר צה"ל. המודל יצר תלות כל-כך גסה, שקורה שאנשים מתדפקים על דלתו של דובר צה"ל ומבקשים ממנו מידע".

החומר השוטף, הסבירה כהן, זמין לכולם בערך באותו הזמן. מדבריה ניתן להבין שה"אקסטרות" מספקות לדובר צה"ל אפשרות לסחור במידע ובנגישות לפי צרכיו.

רון ירון בחוות החיות

בראש הוועדה שבפניה הופיעו נציגי התקשורת עמדה איילה פרוקצ'יה, שופטת בית-המשפט העליון בדימוס. לצדה ישבו בוועדה ד"ר שוורץ-אלטשולר, אלוף (מיל') יוסי ביידץ, מפקד גלי-צה"ל לשעבר משה שלונסקי ועופר הראל, יועצו לשעבר של אביגדור ליברמן, שכיהן כשר הביטחון במועד הקמת הוועדה. את העיתונאים שהופיעו בפניהם אפשר לחלק לשתי קבוצות עיקריות: אלו שנהנים מהמצב הקיים, ואלו שדורשים לתקן את האפליה ולהצטרף לתא הכתבים הצבאיים.

אחד הנציגים הבולטים של הקבוצה השבעה היה רון ירון, כיום עורך "אולפן שישי" של חדשות 12 ולפני כן עורך "ידיעות אחרונות" ודמות מרכזית ב"תיק 2000". ירון התייצב בפני הוועדה בתקופה שבה כבר לא עבד ב"ידיעות אחרונות", אך טרם מצא תפקיד חדש. הגישה שהציג היא כזו שמשרתת את גופי התקשורת החזקים, שנהנים מהעדפת יתר מצד דובר צה"ל. מבחינתו, ראוי לשמר את המצב הקיים – להשאיר את תא הכתבים הצבאיים כפי שהוא, ולוודא שגופים גדולים כמו "ידיעות אחרונות" יקבלו עדיפות על פני גופי תקשורת אחרים.

"אני בהחלט חושב שיש שווים יותר ויש שווים פחות", אמר ירון, בפרפראזה על משפט מפורסם מ"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. "מבחינת האידיאל במדינה דמוקרטית וחופשית שיש בה הרבה אמצעי תקשורת, צריך לתת נגישות לכולם ולא להעדיף קבוצה כזו או אחרת. אבל בעיני התוצאה של מצב כזה תהיה שבסוף כולם יפסידו. הסידור הנוכחי הוא הרע במיעוטו והוא הדרך הנכונה", הוסיף.

"חשוב שתהיה קבוצה נבחרת – יש לזה יתרונות, ואת החסרונות אתם מכירים. אבל מצב שבו כל אחד יוכל להיות כתב צבאי ולא תהיה אבחנה בין כתבים צבאיים הוא מצב שבו המערכת הצבאית, שהיא סגורה ממילא לתקשורת ולא אוהבת את החשיפה, תהיה הרבה יותר סלקטיבית באינפורמציה שהיא נותנת".

לדברי רון ירון, בזמן שעבד ב"ידיעות אחרונות" הוא חש תסכול ממה שהגדיר כ"שיטת ההגרלות" ו"טבלת הצדק" של דובר צה"ל: "יש נושא מאוד חם של מבצעים גדולים, ויש עניין של מי ייכנס ראשון כשהצבא מכניס כתבים לשטחי אויב, ומי יקבל איזה מח"ט. בגלל שדובר צה"ל נזהר להיות צודק עם כולם, נוצרו מצבים אבסורדיים שבפּוּל של כתבים שנכנסים לעזה לא היה כתב של 'ידיעות אחרונות' והיה כתב של 'יתד נאמן'. לדעתי, אמצעי תקשורת מובילים צריכים לקבל כוכבית".

מרדכי גולדמן, "המבשר": "ניסיתי להתקבל לתא, עברתי מסכת השפלות, התנהגו אלי בוולגריות. נקבעה לי פגישה עם אחד הקצינים. הוא אמר שהוא משתמש בתא לצרכים שלו, שאני לא יכול לתת לו כלום, אז אין לו אינטרס בי, שלא עשיתי צבא. מעולם לא ידעתי שזה תנאי מקדים"

לירון היתה גם הצעה לשיפור: להעביר את המשקל מהכתבים לעורכים. "אחת העצות שלי היא לעבוד באמצעות עורך. שבכל מערכת יתמנה עורך בכיר, הראשי או הסגן שלו, שתפקידו יהיה לעמוד בקשר עם דובר צה"ל ולחלק את החומר. אני מסכים שיש בעיה שהכתבים הצבאיים חושבים שהם יכולים לחלק בעצמם את החומרים, ולכן יש להם עדיפות, אבל בשנים האחרונות, בגלל מעורבות יתר של עורכים, עורכים מחליטים איך לחלק את העבודה ולא הכתבים".

האפליה שבגללה הוקמה הוועדה אינה רק נחלתם של כלי תקשורת צעירים, קטנים או מגזריים. אחד העיתונאים שהתייצבו בפני הוועדה הוא ג'ו פדרמן, מנהל הסניף הישראלי של סוכנות הידיעות הבינלאומית AP. פדרמן, שהגיע לוועדה גם מתוקף תפקידו כיו"ר אגודת העיתונאים הזרים, אמר שהוא היה רוצה שכתב של AP יגיע לתדרוכים שאליהם מוזמנים חברי תא הכתבים – אך זה לא מתאפשר. 15 שנה של עבודה בישראל גרמו לו להסיק שבכל הנוגע ליחס מהשלטונות, הכתבים הזרים נתפסים כ"עיתונאים סוג ב'".

טרוניה דומה נשמעה מצד שי ניר, כתב אתר החדשות ההסתדרותי "דבר", שלא התקבל לתא הכתבים הצבאיים. מרדכי גולדמן, כתב היומון החרדי "המבשר", סיפר גם הוא על הסירוב לצרפו לתא הכתבים, ועל היחס המזלזל שקיבל מדובר צה"ל. "ניסיתי להתקבל לתא, עברתי מסכת השפלות, התנהגו אלי בוולגריות", העיד. כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של רשת ב', ניסתה לסייע לגולדמן וסידרה לו פגישה עם יואב (פולי) מרדכי, שכיהן כדובר צה"ל בשנים 2011–2013.

"פולי אמר לי שזו פוליטיקה, חונטה, שאין אפשרות להיכנס לשם. הוא נתן לי להבין שאני מבזבז לו את הזמן. נקבעה לי פגישה עם אחד הקצינים. הוא אמר שהוא משתמש בתא לצרכים שלו, שאני לא יכול לתת לו כלום, אז אין לו אינטרס. הוא אמר שיש לו משאב מוגבל", סיפר גולדמן. "הקצין ענה שאין לו אינטרס בי, שלא עשיתי צבא. מעולם לא ידעתי שזה תנאי מקדים", הוסיף.

לדברי גולדמן, זו היתה גם מנת חלקו של כתב השבועון החרדי "משפחה", שכמוהו ניסה להצטרף לתא הכתבים וסורב. "אני עשיתי את המאמץ הגדול ביותר כי 'המודיע' הוא המתחרה שלנו, ויש לו יתרון על פנינו (כתב 'המודיע' ישראל קצובר הוא הכתב החרדי היחיד בתא; א"ב). כאן אנו זקוקים לחסדים של גורם שלישי", אמר.

"בשנים האחרונות היה ניסיון בדובר צה"ל להקים תא חרדים", ציין גולדמן, ומיהר להבהיר: "אין עלבון גדול מזה. לא משנה שלא קיבלנו כלום מהתא הזה. בואו נשים תא של רוסים, תא של אתיופים? במה התא החרדי עוסק? הם פונים אלי באירועים של הנח"ל החרדי. אני לא כותב על הנח"ל החרדי בעיתון. אני כותב על כולם, רק לא על הנח"ל החרדי". ההימנעות מכתיבה על מסגרת הגיוס הייעודית נובעת מהאג'נדה המוצהרת של העיתון, שמתנגדת לגיוס חרדים. "כשאתה מספר על משהו, אפילו בהקשר שלילי, אתה מחזק את הקיום שלו. אני לא כותב על שירות נשים או על הנח"ל החרדי", הסביר.

גולדמן סיפר לחברי הוועדה שבעיתון חרדי הכתיבה על נושאי צבא וביטחון היא מלאכה מורכבת שמעוררת אמוציות שליליות בקרב הקוראים. "אנחנו עושים כל חג בשיתוף דובר צה"ל כתבת עומק על אחת מיחידות צה"ל, וקיבלנו מכתבים מאוד רעים מהציבור", סיפר. "היום צה"ל חסום בפני הקוראים שלנו. הם מקבלים רק לקראת החגים מנות של צבע, אבל בשוטף הם לא מקבלים. הפסקנו עם זה כי העורך שלנו הרגיש פראייר".

געגועים לוועדת העורכים

עמוס הראל, הפרשן הבטחוני של "הארץ", צידד בקיומה של קבוצה נבחרת של כתבים שזוכים לנגישות מוגברת ויחס מועדף. לדבריו, המצב הזה חיוני במיוחד בעת מלחמה. במצב כזה, הסביר, "הדובר עולה על 'קו חכם', והוא מתדרך שלוש פעמים ביממה. הוא מעביר הרבה חומרי רקע, הרגישות הופכת יותר גדולה וכך גם הסיכון של דליפת מידע. לכן צריך להפריד בין הקבוצה הנבחרת לבין היתר. זאת כדי להבטיח עמידה באיזשהם כללים מוסכמים, וזה מאוד חיוני. זה לא בנוי על תעודות יושר, אלא על סטנדרט עיתונאי".

תא הכתבים הצבאיים, טען הראל, עבר שינויים רבים בעשורים האחרונים. אחד השינויים האלה הוא היחס של שאר העיתונאים – אלה שאינם חברים בתא – למידע שמופץ דרך דובר צה"ל. "בשוק התקשורתי של היום, כל אחד שומר על האינטרסים שלו ולא של אחרים. רמת התחרות והאיבה מאוד גדולה", אמר הראל.

"כל פעם שיש אמברגו עם הודעת דובר צה"ל, יהיה מי שיפר את האמברגו בטוויטר", הוסיף הראל. הוא הזכיר בהקשר זה חיכוך מתוקשר מ-2017: "בתדרוך הראשון של רונן מנליס (דובר צה"ל במועד שבו התקיימו דיוני הוועדה; א"ב) הוא התייחס לאמירה של סמוטריץ'. בהתחלה ציטטו אותו כגורם צבאי בכיר, אבל מהר מאוד עשו לו 'הרמת מסך' וגילו שזה הוא, למרות שהוא לא התכוון שזה יהיה לפרסום. פעם דברים היו נסגרים בהבנות ג'נטלמניות, והיום הדברים דולפים וההסכמים לא מחזיקים. המצב החדש מלווה בהרבה קשיים".

אחד הקטעים התמוהים בפרוטוקולים מתעד את הדיון שבו השתתף מוטי רוזנבלום, המנכ"ל הפורש של מועצת העיתונות. בניגוד למוזמנים אחרים, שהביעו דאגה מהתלות בין העיתונות לדוברות הצבאית, רוזנבלום ביקש דווקא להגביר את הפיקוח על התקשורת.

הסידור שהציע רוזנבלום שאב השראה מ"ועדת העורכים", מוסד ארכאי שנחקק בהיסטוריה של התקשורת הישראלית כסמל לעיתונות מגויסת ומנוונת. "ועדת העורכים" הפגישה את העורכים הראשיים של כלי התקשורת עם בכירי הממשל, ואלו הפכו אותם לשותפי סוד: העורכים שותפו במידע שיש בו עניין לציבור, בדרך כלל מהתחום הבטחוני או המדיני, אך הסכימו להימנע מפרסומו עד אשר יקבלו אור ירוק מהשלטון.

רוזנבלום הציע שצה"ל "יכשיר" את כל הכתבים הצבאיים, תוך שיתוף פעולה עם המערכות ומועצת העיתונות. "צריך ליצור את המערכת שיכולה לפקח בצורה כזאת או אחרת על הכתבים הצבאיים", פירט. כשחברי הוועדה ניסו לברר למה הוא מתכוון, רוזנבלום נתן כדוגמה את ועדת העורכים. "אני יודע מהניסיון שלי שברגע שיש קשר הדוק בין המערכת, בין ראש הממשלה והשרים לעיתונאים, יש גם מחויבות יותר גדולה. אם נלך להיסטוריה של ועדת העורכים, אותו דבר יכול להיות לדעתי גם בנושא הכתבים הצבאיים".

כשד"ר שוורץ-אלטשולר הצביעה על כך שדובר צה"ל הוא מקור עם אינטרסים, רוזנבלום השיב: "נכון, אבל בזמן מלחמה אני לא רוצה להתחיל לחקור למה".

משה רונן, כתב "ידיעות אחרונות" לשעבר ובעבר רכז חופש העיתונות בארגון העיתונאים, הציג את תא הכתבים כתולדה של הסדרים בעייתיים בין העיתונות לשלטון. "יש לי בעיה בכלל עם תא הכתבים הצבאיים, כי הוא תוצר של מורשת שנוצרה בשנת 1942 על-ידי בן-גוריון, שהקים את 'ועדת התגובה', שהפכה אחר-כך ל'ועדת העורכים'. הוועדה היתה בנויה על כך שראש הממשלה היה מכנס את עורכי העיתונים היומיים העבריים ומשתף אותם בסודות", הסביר. "זה הגיע עד כדי כך שבא סוכן מוסד שישב בעיראק לשבוע בארץ, ובתוך השבוע הזה בן-גוריון מצא לנכון להציג אותו בפני העורכים. מכיוון שבן-גוריון נתן להם להיות שותפי סוד, הוא גם יכול היה לומר להם מה לפרסם ומה לא".

"תא הכתבים הצבאיים הוא המשך של אותה מסורת: משתפים קבוצה נבחרת של עיתונאים בסודות, ונותנים להם איזשהו יתרון חברתי, 'אני יודע מה עשינו מעבר לגבול אבל לא יכול לספר'. את התפקיד העיתונאי של שיתוף המידע הם לא ממלאים", הוסיף רונן.

"לצה"ל זה נוח, מכיוון שצה"ל קונה לעצמו בדרך זו קבוצה של מה שנקרא בציבור 'דוברי צה"ל'. תשאלו את האדם בציבור מיהו דובר צה"ל והוא ישיב 'רוני דניאל', כי כך הוא נתפס בציבור. הכתבים נהנים מקרבה מסוימת לצבא, שותפות בסודות של הצבא, בתנאי שלא יעשו את תפקידם וידווחו על כך לעיתונות".

אינטרסים גילדאיים

"התא הוא חיה משונה ולא נוח לי עם התא", אמר לחברי הוועדה רון בן-ישי, הפרשן הצבאי של ynet וחתן פרס ישראל לעיתונות. "יש פה אינטרסים גילדאיים של הכתבים הצבאיים שנובעים מההיסטוריה. מי שהיה בתא מתחילתו רוצה לשמור על מעמדו. כשהיו בישראל מספר מצומצם של כלי תקשורת היו מעט כתבים צבאיים. עיתון 'הארץ', למשל, החזיק בתא הכתבים הצבאיים ברוב התקופות שלושה כתבים. 'ידיעות אחרונות' החזיק לפחות שניים, פרשן צבאי וכתב צבאי, וזה נדמה לי גם המצב היום. הבעיה התחילה מרגע שהתחילה העיתונות המקוונת".

תא הכתבים הצבאיים הוא אכן חיה משונה: על הנייר, מדובר כיום בהתארגנות עצמאית, חוץ צבאית, שענייניה מוכרעים בידי העיתונאים החברים בה. זה גם הרושם שקיבלה יושבת ראש הוועדה, איילה פרוקצ'יה: "לדובר צה"ל אין שום שליטה על תא הכתבים הנוכחי, ואין שום קשר ביניהם", פסקה באחד הדיונים הראשונים. בהמשך הובהר שהמצב בפועל שונה, כפי שסיפר היו"ר הנוכחי של תא הכתבים, קובי פינקלר.

פינקלר, איש רדיו קול-חי וקבוצת "ערוץ 7", סיפר שדובר צה"ל תמיד היה מעורב באישור הכתבים שצורפו לתא. לדבריו, הוא עצמו התבקש לשמש כיו"ר התא על-ידי סגן דובר צה"ל. "דובר צה"ל, הפצ"ר ויו"ר לע"מ ישבו איתי, וגיבשנו קריטריונים על רקע הבג"צים", סיפר פינקלר. עדויותיהם של כתבים שפנו לדובר צה"ל בדרישה להצטרף לתא וסורבו ממחישות גם הן שלא מדובר בהתארגנות אזרחית לחלוטין, אלא במעין יצור כלאיים.

עיתונאים אחרים שהופיעו בפני הוועדה הצביעו על הבעייתיות שבמודל הזה. המידע שבידי דובר צה"ל הוא מידע ציבורי; תפקידה של הדוברות הצבאית הוא להפיץ אותו לכלל הציבור. המודל הנוכחי מאפשר לצה"ל להחליט אילו עיתונאים ייחשפו למידע ובעלי תפקידים שיאפשרו להם לייצר סיקור איכותי ומעמיק (בגבולות שמתווה הדוברות), ואילו עיתונאים ייאלצו להישאר מחוץ לחדרי התדרוכים ויסתפקו בהודעות לעיתונות ומידע מיד שנייה.

רון בן-ישי: "יש פה אינטרסים גילדאיים של הכתבים שנובעים מההיסטוריה. מי שהיה בתא מתחילתו רוצה לשמור על מעמדו. כשהיו בישראל מספר מצומצם של כלי תקשורת היו מעט כתבים צבאיים. הבעיה התחילה מרגע שהתחילה העיתונות המקוונת"

פוטנציאלית, המעמד הזה של דובר צה"ל אף מאפשר לו להשפיע על המינויים בתוך המערכות: עורך ראשי עשוי למנות כתב צבאי שסומן כ"נוח" בעיני הצבא, ולא למנות מועמד שנתפס בצה"ל כעיתונאי ביקורתי שקשה לשלוט בו. במצב תקין מי שאמורים לקבוע את תחומי האחריות של הכתבים הם העורכים והמנהלים של כלי התקשורת, הבהיר אבירם אלעד, עורך "וואלה" לשעבר. "במדינה דמוקרטית המסוקר לא קובע מי מסקר", חידד.

עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" ויו"ר עמותת "העין השביעית", אמר דברים דומים: "לא יכול להיות שמסוקר יחליט מי מסקר אותו. צריך להפריד בין שתי המערכות. אי-אפשר להיות פטרנליסטים ולהכתיב לאמצעי התקשורת את אופי הסיקור וטיב הסיקור. הבעיה הבסיסית היא התערבות בשיקולים מערכתיים. לא יכול להיות שתהיה כפייה חיצונית על כלי התקשורת שתקבע את מי לשלוח ואיך לסקר. נניח שבחדשות 10 אור הלר חולה והוא רוצה לשלוח את חן ליברמן, ימנעו את זה ממנו?".

בסופו של דבר המליצה הוועדה להקים גוף חדש במקום תא הכתבים הצבאיים, וקבעה שורה של קריטריונים שנועדו לאפשר לכלי תקשורת נוספים לקבל ייצוג בגוף החדש. אך חרף ההתרעות שהושמעו במהלך הדיונים, במקביל המליצה הוועדה לתת לדובר צה"ל את הסמכות לאשר או לפסול צירוף של כתבים לתא לפי "אמות מידה פרסונליות-מקצועיות". בספטמבר 2019 אימץ דובר צה"ל דאז, רונן מנליס, את עיקר המלצות הדו"ח, והבהיר שלפי הסידור החדש בצה"ל יוכלו גם להורות על הדחת כתבים מהתא.

בפועל, התא החדש לא הוקם. דובר צה"ל ממשיך לעבוד מול תא הכתבים הצבאיים הוותיק. ההבדל המהותי היחיד הוא שכעת הכתבים מכירים בסמכותו לאשר או לפסול מצטרפים חדשים. בינתיים, השימוש בסמכות הזאת הניב תוצאה חיובית: בתום מאבק משפטי שארך ארבע שנים, יהודה ארי גרוס, כתב The Times of Israel שעתר לבג"ץ נגד הסירוב להכניסו לתא הכתבים הצבאיים, צורף לבסוף לתא. דובר צה"ל יהיה זה שיחליט אם הוא וכל אחד מעמיתיו יישארו שם.

* * *

פרוטוקולי ועדת פרוקצ'יה מתפרסמים בעקבות בקשת חופש מידע של "העין השביעית" שהוגשה לדובר צה"ל. חוץ מעיתונאים ונציגים של גופים אזרחיים, בפני הוועדה הופיעו גם שורה של בעלי תפקידים מתחום הדוברות: דובר צה"ל דאז רונן מנליס והדובר לשעבר אבי בניהו, דוברת המשטרה דאז מירב לפידות, הצנזורית הצבאית הראשית באותו זמן אריאלה בן-אברהם, ראש מערך בטחון מידע בצה"ל, שזוהה כ"אל"מ א'", ועוד. בדובר צה"ל סירבו למסור את הפרוטוקולים שתיעדו את דבריהם.

* * *

לעיון בפרוטוקולי הדיונים

להורדת הקובץ (PDF, 1.39MB)

לעיון בדו"ח הוועדה

להורדת הקובץ (PDF, 1.76MB)