בצהרי יום שני (31.5.10), היום שאחרי, בשעה 12:27, הופיע באתר "הארץ" מאמר דעה של אלוף בן שכותרתו "חייבים ועדת חקירה ממלכתית לחקירת אירועי המשט". שיא גינס בקטיגוריית "פרק הזמן הקצר ביותר שבין המחדל ובין דרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית בעניינו". פחות משמונה שעות.

כשהמאמר פורסם, כל הפרשנים ומנתחי המצבים כבר היו בעמדות הקרב שלהם, וגם אם טרם זרמו דיווחים ממקור ראשון על מה שהתרחש על סיפון המאבי-מרמרה (אל-ג'זירה עדיין כיכבה כמקור העיקרי), היה ברור שהתפתח שם שיבוש רציני וכבר התקבל מושג על היקף התגובה העולמית ועל חריפותה.

לא הייתי רוצה להיות בנעליו של פרשן יודע-כל באותו בוקר. לשבת מול המקלדת ללא מקורות, נסער מגודל המפולת, מאוכזב מן הכישלון הצורב, ולנסות למצוא את הקול הנכון במהומה התקשורתית המתרגשת. ב"קול הנכון" אין הכוונה דווקא לקול החכם, הצלול, כי אם לקול שלא ידמה כשני קבצים זהים לקולו של הפרשן המתחרה – זה שמבית וזה שמחוץ.

דומה כי התחרות שמתקיימת מאז ומתמיד בין כתבים ופרשנים, מי יביא ראשון את המידע, זולגת גם לשדה השמעת הדעה. אין עוד צורך במנהיג פוליטי, ראש האופוזיציה נניח, שיעלה רעיון כזה, ולא באיש ציבור או במלומד אחר. דומה כי מתפתחת תחרות בין בעלי הטורים והפובליציסטים, מי יקרא ראשון לוועדת חקירה ממלכתית, כך שאם יונע תהליך ציבורי שיוליך אליה והוועדה תוקם, יוכלו בעל הטור ועיתונו לקחת לעצמם את הקרדיט.

מכל הטעמים הללו אין לקנא באלוף בן, מהפרשנים המדיניים הטובים שפועלים היום בעיתונות, אחד שראה הכל, ואת מה שלא ראה – למד כאילו ראה. נסיונו העצום, הן ככתב מדיני והן כעורך חדשות ומאמרים, הוא אחד הנכסים הבולטים שיש היום ל"הארץ" ולעיתונות בישראל בכלל. ובכל זאת, דווקא אלוף, הסולידי, השקול, הבלתי מתלהם, הנקי מכל צהבהבות, נסחף בשטף האירועים ופלט צרורות ממקלדתו דווקא בזמן שבו עדיף היה שינצור אש.

הדו"ח, כצפוי, יהיה חריף

הטכנולוגיה הישנה, שאיפשרה הוצאת מהדורה אחת ביממה, עשתה חסד עם מקצוע העיתונאות. לא פעם התארך פרק הזמן שבין האירוע ובין הדיון במשמעותו במידה כזו, שהדעת החמומה החלה מצטננת והכתיבה הרפלקסיבית הפכה שקולה יותר, וחסכה מן הסתם טרה-בייטים של הרהורי איוולת מודפסים. ברור שהיום זה כמעט בלתי אפשרי. אין להעלות על הדעת מצב שבו עיתון לא ימהר לפרסם גילוי דעת של טובי פרשניו, בהסתתרו מאחורי הטענה המטופשת שאלה עדיין שוקלים את עמדתם.

כך יוצא שהאדיטוריאליסט, זה שאמור היה לשקול ולהציע דרכי פעולה על בסיס המידע ההולך ומתאסף, הופך גם הוא לאקדוחן המתמחה בהקפצת בקבוקי בירה. האבסורד הוא כזה שבעוד כתב החדשות עדיין שוקד על איסוף מידע ואימותו, האדיטוריאליסט כבר מפרסם את פסיקתו.

אשדוד, המרינה. 1.1.10 (צילום: מתניה טאוסיג)

אשדוד, המרינה. 1.1.10 (צילום: מתניה טאוסיג)

לא שעיתונאי ותיק ומנוסה אינו מודע למשמעות הקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. במזרח התיכון לא ניתן לצפות את העתיד אפילו לטווח של שבוע, אבל כל אוחז בעט יכול בקלות להתנבא כי משמעותה של ועדת חקירה ממלכתית היא התכווננותה של כל המערכת הפוליטית התשושה לבוקרו של יום שידורים רצוף, אי-שם בחורף 2012, שיהיה בוודאי היום הכי לא מתאים בשנה לגל פתוח (בגלל ההצפות בנחלי הנגב), וכי כל המערכת הפוליטית שכססה את ציפורניה בשנתיים שחלפו תאזין ברעד למסקנות הנמרצות בשאלת ההשתלשלות בחבלים אל המאבי-מרמרה ובשאלת התנהלותו של סגן שר החוץ דני איילון אל מול השגריר הטורקי בתגובה להקרנת סדרת תועבה על אודות צה"ל בערוץ טורקי, שממנה החלה ההידרדרות ביחסים.

הדו"ח, כצפוי, יהיה חריף, אם כי לא ניתן יהיה לקבוע בפסקנות שיש לנזוף בראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל (שסיים כהונתו מזמן) על ההליך הלא מסודר שבו נקבעה המדיניות בנושא ושורטט המתווה למבצע השיטור המזוין. באותו יום סוער יתפלפלו שוב טובי הפרשנים על מסקנות דו"ח הוועדה, ויהיו ביניהם בוודאי מאוכזבים על שאין קריאות חד-משמעיות להדחתם של קברניטי המדינה – וכמה מהם יואילו לעשות זאת בטוריהם, גם אם באותו יום עתידי זו תיחשב כבר לאג'נדה פוליטית.

דברים שצריך לבדוק

ועדת חקירה ממלכתית היא הכלי השיפוטי-ביקורתי הכבד ביותר שקיים בידי המדינה. ודווקא משום תופעות הלוואי הקשות הנגרמות מן השימוש בו והתנהלותו האטית, המעיבה על תפקוד מערכות השלטון, יש טעם בהפעלת שיקול דעת כבד-ראש לא רק בקבלת ההחלטה לגרור אותו מן המחסן ולהשמישו, אלא גם בעצם הקריאה להחלטה כזאת. שימוש יתר בוועדה עצמה, ועוד יותר מזה בקריאה לכונן ועדת חקירה לכל עת ועניין, עלול לרוקן גם את הכלי הזה מכל משמעות.

כמי שנהנה היום מן החירות לחשוב לאט, גם אני משתוקק להקמה מיידית של ועדת חקירה עליונה שתשיב לכל השאלות המנקרות ותעשה מחדש סדר בבלגן שאנו חיים בו. אבל שלא כאדיטוריאליסט פעיל, אני יכול להתלבט בנחת בשאלה אם זה באמת הרעיון הטוב ביותר. אני נהנה מזכות יסוד, שנשללה כנראה מאלוף בן באותו בוקר קודר שבו הוכרז בחדשות כי "תקרית המשט טרם הסתיימה".

בן מונה בטורו הזריז סדרה של כשלים מבצעיים, דיפלומטיים, מדיניים ואחרים בטיפול במשט לעזה, שכל אחד מהם בהחלט ראוי לבדיקה ולהפקת לקחים – אם כי במרחבים וברבדים שונים. הוא מזכיר בכפיפה אחת שאלה נכבדה כמו בחינת הידרדרות היחסים עם טורקיה, דבר שראוי לכל הדעות לתיקון. השאלה היא אם זהו עניין למדינאים, פוליטיקאים, עיתונאים והיסטוריונים, או לשופט עליון ולחבורת "בדימוס".

איך תבחן ועדת חקירה ממלכתית מערכת יחסים בילטרלית, שיש לה היבטים גלובליים משמעותיים שאינם קשורים ישירות בישראל, תוך חקירת הצד הישראלי בלבד? הרי טורקיה, שדרישתה להצטרף לאיחוד-האירופי נדחתה באופן מעליב, עוברת בשנים האחרונות תהליך מואץ של חזרה לאסלאם ולחיק המזרח התיכון הישן. מה תעשה הוועדה, האם תתפוס את מקומה של האופוזיציה הפוליטית והתקשורתית ותטען שמהלך זה או אחר שנקטה ישראל מול טורקיה התברר מיד, או בדיעבד, כטעות?

מכאן אמורה הוועדה לעבור, על-פי הצעת אלוף בן, לתחום מוגדר יותר: היא תעסוק במדיניות החוצה-ממשלות של המצור על עזה. אם כך תנהג, ייפתח למעשה ערוץ מקביל, הבוחן מדיניות בעודה מתנהלת. במה תסתיים בחינה כזאת? בעצה לראש הממשלה ולשריו איך למשול? או רק בהערות ונזיפות על נהלי קבלת ההחלטות? כאילו שנוהל מסודר מבטיח החלטה טובה, או לפחות כשרה.

והרי שאלה שלא מצאתי לה פתרון: האם תיקח הוועדה בחשבון את דעת הקהל כפי שהיא מתבטאת באמצעי התקשורת ובמערכת הבחירות בעיצוב המדיניות – או שתדרוש ממבצעי המדיניות לנקוט (או להימנע מנקיטה) צעדים אנליטיים בלבד?

נוסף לכל אלה מציע אלוף בן כי הוועדה תקנח בבדיקת הנושא הגדול מכל: היחס לאזרחים הערבים בישראל. זהו אכן אחד הנושאים החשובים הראויים לבדיקה על-ידי ועדת חקירה ממלכתית (ולפחות ועדה אחת כזו כבר עסקה בו ישירות). אני רק לא רואה למה ועדה שתעסוק בנושא זה צריכה לקום בגלל קרב האקדחים והסכינים על סיפונה של האונייה הטורקית הנמצאת במשט מפוקפק, כשעל סיפונה חבורה בינלאומית מוזרה של צלייני זכויות אדם, סופרים, עיתונאים ושהידים.

וטיעון נוסף, מקורי

בגליון יום שלישי, הגיליון המודפס שלמחרת התקרית, כבר הפכה הדרישה לוועדת החקירה לקו הרשמי של "הארץ". זאב סגל כתב מאמר שכותרתו "רק ועדת חקירה ממלכתית", ובכך סיפק לקמפיין המתהווה הכשר מעין-אקדמי. סגל סוקר את דברי ימי הוועדות הלא-רציניות שהקימו הדרגים המדיניים בניסיון להתחמק מוועדה ממלכתית ומונה כמה מקרים שהצדיקו לחץ ציבורי להקמתה.

הוא אינו עורך השוואה לגופו של עניין בין אירוע המשט ובין הטבח במחנות הפליטים בביירות, אך במשתמע טיעונו הוא שרק ועדה ממלכתית היא גוף אמין, מקובל ומוסמך לבצע חקירות מסוג זה. גם אם יש טעם בטענה זו, האם משמעותה תמיד, אוטומטית, שעדיפה הקמת ועדת ממלכתית על כל אפשרות בדיקה אחרת?

המאמר הראשי הנדפס באותו עמוד, המסתמך בוודאי על מאמרו האינטרנטי של אלוף בן ועל מאמרו של סגל, מציע טיעון נוסף להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית: הצורך לשכנע לא רק את אזרחי ישראל, אלא גם את ידידיה בעולם, שהכל נחקר ברצינות.

זה טיעון שיש בו לפחות מקוריות: הקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי לציידה במנדט לפייס את ידידינו הזועמים ולרצות את דעת הקהל העולמית. ועדה שלא חשוב מה תכליתה ומה נזקיה – אבל עצם הפוזה של חבורת קשישים מלומדים, חמוצי פנים, המתזזים את ראשי מדינה להעיד בפניהם היא מסר לעולם. לא חשוב כמה מטומטמים אנחנו יכולים להיות, אבל תראו כמה יפה אנחנו חוקרים את עצמנו.