התגובה הראשונה למשמע מותו הפתאומי של פיוס נג'אווה (Pius Njawe) היא חשד שמא אין המדובר במוות טבעי. מתברר שגדול הלוחמים למען חופש העיתונות באפריקה נהרג בתאונת דרכים בנורפולק, וירג'יניה, שאליה הגיע לביקור משפחתי. משאית כבדה מחצה את ההונדה אקורד שבה נסע ולא הותירה לו סיכוי. אירוני הדבר שנג'אווה היה לוחם נגד קללת תאונות הדרכים בארצו, קמרון. לפני שמונה שנים התאלמן מאשתו ג'יין, אם חמשת ילדיו, גם היא קורבן של תאונת דרכים (משאית התנגשה במכוניתה), ולמעשה קורבן של העדר טיפול רפואי הולם לאחר התאונה.
פיוס נג'אווה (צילום: "לה מסאז'ה")
נג'אווה, מו"ל, עיתונאי ופעיל חופש עיתונות, הלך לעולמו ב-12 ביולי 2010. באותו זמן ממש התארח נשיא קמרון ויריבו המושבע, פול בִּיָה, בארמון האליזה. יומיים לאחר מותו, ב-14.7.10, יום הבסטיליה, התארחו בצרפת 14 נשיאים מאפריקה הפרנקופונית וצפו מעל במת הכבוד במצעד הצבאי שבו השתתפו יחידות מארצותיהם. כך צוין יובל ה-50 לגל העצמאות של מדינות אלה, במהלך השנים 1960-61. מבחינת הכבוד והטקס נראה כי העצמאות האפריקאית היא עובדה מוגמרת, אבל רוב המדינות הללו עדיין רחוקות מרחק עצום במשטרן ובאורחות חייהן ממושג הנשיאות שמגלמת הרפובליקה הצרפתית.
קמרון מוכרת כאן בעיקר בזכות נבחרת הכדורגל שלה, שהיו ממנה ציפיות גדולות. אבל המדינה בת 19 מיליון התושבים, עם 2,200 דולר תוצר לנפש, מדורגת על-ידי פרידום-האוס ברציפות מאז שנת 1977 ועד היום כמדינה "לא חופשית". על-פי דירוג הארגון הוושינגטוני, בקטיגוריית הזכויות הפוליטיות ובקטיגוריות חירויות האזרח, קמרון סוגרת את התחתית, בניקוד 6–7 מתוך 7 (ישראל, לשם השוואה, מדורגת כ"חופשית", בניקוד 1 בזכויות פוליטיות ו-2–3 בחירויות האזרח). מדינה חופשית, על-פי מדדי פרידום-האוס, היא מדינה שמתקיימת בה תחרות פוליטית, מכובדות בה זכויות האזרח ופועלת בה עיתונות חופשית.
קמרון תחת שלטונו של הנשיא הסמכותי פול בִּיָה, המכהן ברציפות מאז 1982, היא מדינה של מפלגה אחת, מפלגתו של הנשיא. פועלות בה מפלגות קטנות נוספות, שסיכוייהן לשמש אלטרנטיבה שלטונית אפסיים. גם התקשורת ברובה היא בבעלות המדינה, וחופש העיתונות נתון תחת איום מתמיד.
סיפורו של פיוס נג'אווה נודע בעולם כאשר פירסם בדצמבר 1997 בעיתונו, "לֶה מֶסאזֶ'ה", ידיעה כי הנשיא ביה עבר אירוע לב במהלך משחק כדורגל שבו צפה. נג'אווה נעצר, נשפט ונידון לשנתיים מאסר בגין "פרסום מידע שקרי". זה לא היה לו מעצר ראשון. סדרת המעצרים שלו בעקבות דברים שכתב החלה עוד בהיותו בן 19, כאשר פירסם, ככתב בעיתון "לה גאזט", ידיעה על הימצאות נפט בקמרון.
מיד לאחר ששוחרר נעצר שוב בגלל כתבה שדיווחה על רמת ההישגים הירודה של הסטודנטים בבירה, דוּאלה. בגיל 22 הקים את עיתונו, "לֶה מֶסאזֶ'ה", ואת "לה מסאז'ה פופולי", מוסף דו-שבועי פוליטי-סאטירי, שלפחות רמת הקריקטורות בו עומדת בסטנדרטים מחמירים, ואשר ייזכר בוודאי בגלל מספר הפעמים שבהן נאסר לפרסום ועותקיו הוחרמו. בזכות ה"פופולי" והקריקטורות המתפרסמות בו זכה נג'אווה לשישה חודשי מאסר, בגין העלבת הנשיא.
"לה מסאז'ה פופולי"
קריקטורה ב"לה מסאז'ה פופולי"
במהלך עבודתו העיתונאית נעצר נג'אווה לא פחות מ-126 פעם ונכלא שלוש פעמים. ב-1992 הוא נאלץ לצאת לגלות של חצי שנה ולפעול מבֶּנין השכנה. ב-2000 הוכרז על-ידי מכון העיתונות העולמי כאחד מ"50 גיבורי העיתונות של מחצית המאה", ופעל בשנים האחרונות לקידום חופש העיתונות ברחבי העולם. עיתונו, "לה מסאז'ה", חגג לפני כשנה מלאת 30 שנה להופעתו.
רק לפני חודש היה נג'אווה בין "גיבורי העיתונות" החתומים על מכתב לנשיא זמביה הקורא לשחרורו של עמית, פרד ממבה, שנידון לארבעה חודשי מאסר ועבודת פרך. ממבה הוא עורך העיתון העצמאי "פוסט", היוצא לאור בלוסאקה, והואשם בביזוי בית-המשפט. ברשימת החתומים נמצאים אדם מיצ'ניק, ממנהיגי סולידריות בפולין ועורך ה"ויבורצ'ה גזטה"; הרולד אבנס, העורך המיתולוגי של ה"סאנדיי טיימס" הבריטי; וגיבורת העיתונות מישראל, עמירה הס.
סכנת חיים
לא שאני מומחה גדול לעיתונות אפריקאית, אבל המאבק לשחרורו של פיוס נג'אווה מוכר לי מקרוב, מימי כהונתי במכון העיתונות הבינלאומי, IPI, שפעל אז בתקיפות לא רק בגלל ההיבט העקרוני, כי אם בעיקר בגלל בריאותו ותנאי כליאתו הקשים. אשתו ג'יין הפילה באותם ימים יילוד שנשאה ברחמה, והדבר יוחס לאלימות שהפעילו כלפיה סוהרים בעת ביקורה בכלא.
משלחת של נציגי IPI, בראשות ריימונד לוֹאוּ הדרום-אפריקאי, אחד מגדולי הלוחמים לחופש העיתונות באפריקה ובעולם, יצאה לדוּאלה והצליחה להתקבל אצל שר המשפטים, שנהג בחבריה באדיבות, אך הסביר ש"כמו אצלכם, אנחנו לא יכולים להתערב בהחלטות בית-המשפט שלנו". ובכל זאת, הלחץ הבינלאומי שנוצר מצד IPI וארגוני זכויות אדם אחרים הביא לבסוף להפחתת העונש לשנה אחת, ונג'אווה שוחרר לאחר עשרה חודשים.
פועלו של נג'אווה יכול לשמש תזכורת לכך שעיתונות בחלקים שונים של העולם היא עדיין עיסוק מסוכן. שעיתונאים מסתכנים בחייהם כדי לספר על המתרחש סביבם. שריח הליזול של בית-המעצר הוא חלק משגרת יומם, ולעתים הם ומשפחתם נתונים לסכנת חיים.
לחץ שלטוני אדיר
העובדה שעיתונות היא עיסוק מסוכן ידועה לכל כתב וצלם הפועלים באזורי קרבות ואסון. אבל לפעמים נדמה שעיתונות הפכה לעוד אחד מענפי ספורט האקסטרים, שבהם צילום עצמי שלך בלב שדה קרב זר הוא סוג של הישג אישי. מי שכך פועל – גם אם הוא חדור תחושת שליחות – עושה זאת מתוך בחירה ועל-פי צו היצר העיתונאי המפעם בו. אבל מקצוע העיתונאות כולו, במדינות מסוימות, הוא אורח חיים מסוכן ואף קטלני. בהרבה מדינות בעולם – ובאפריקה במיוחד – להיות עיתונאי בארצך ולפעול על-פי מצפונך משמעו לחיות תחת לחץ שלטוני אדיר ואיוּם מתמיד, עליך ועל הקרובים לך.
אפריקה זכתה לעדנה בזכות המונדיאל המוצלח, אבל כמה מן המדינות שהגיעו אליו מופיעות בגרועות שברשימות מפירי זכויות האדם והאזרח. על-פי דו"ח מצב חופש העיתונות שפירסם מכון העיתונות הבינלאומי, אפריקה היא מקום מסוכן לעיתונאים (ואין הכוונה, כפי שנהוג לחשוב, לעיתונאי חוץ ולשליחים). לפחות 14 עיתונאים נהרגו בגלל עיסוקם במהלך שנת 2009. הרוח השלטונית במדינות אפריקאיות רבות עוינת את המקצוע, ויש בהן שימוש יתר בחוקי עיתונות ובהפעלת סמכויות המדינה נגד עיתונאים ועיתונים.
הפעלת צנזורה ישירה ועקיפה נגד עיתונות חופשית, הפחדה ואלימות מוסדית נגד עיתונאים ומשפחותיהם נרשמו באתיופיה, אריתריאה, בֶּנין, קמרון, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, גמביה, גאנה, גיניאה, קניה, ליבריה, מדגסקר, מוזמביק, ניגריה, סיירה-לאון, סומליה, אוגנדה, זמביה וזימבבואה. אבל המדינות הגרועות ביותר כלל אינן מעבירות נתונים שעל-פיהן אפשר יהיה בכלל לדרגן. כצפוי, המִתאם בין רשימת המדינות הפועלות ביד קשה נגד עיתונאים לתחתית רשימת הדירוג של פרידום-האוס גבוה במיוחד.
מהלך תרפויטי
יש דרכים רבות להביע סולידריות עם מדינה במצוקה. ישראל בוחרת לעשות זאת בשיגור צוותי חילוץ והצלה לאזורי אסון ולעתים מתארגנות משלחות של רופאים למשימות הומניטריות קצרות טווח. אבל החברה כאן, ובמיוחד התקשורת עצמה, עיוורות לחלוטין למחלות החברתיות הקשות הנגרמות למדינות שבהן חופש העיתונות מדוכא ביד ברזל.
פיוס נג'אווה הוא דווקא סיפור טוב במושגי עיתונות, אבל הוא מוחמץ לחלוטין מפני שכל הנושא אינו קיים כאן. היחיד הזכור לי שעסק במעלליו של הנשיא ביה היה ניצן הורוביץ, בימיו הגדולים ככתב חוץ. היום אין כאלה בכלל. ובכן, צריך לכתוב את הכתובת על הקיר: תקשורת שאיננה חרדה לחופש העיתונות ואינה מכסה בקפדנות את מצב העיתונות ברחבי העולם היא תקשורת מנוונת, שיום אחד תאבד את הקרקע תחת רגליה.
סולידריות עם מדינות שנשלל בהן חופש העיתונות אינה רק מעשה הומניטרי, אלא, אם תרצו, מהלך תרפויטי. מי שחרד לערכי העיתונות במקומות אחרים, מן הסתם יהיה מודע, דרוך ומוכן להיאבק על זכויותיו בארצו שלו. אין זה מקרה שרוב פעילי חופש העיתונות באים ממדינות מפותחות הנהנות מחירויות מלאות בתחום זה.
ישראל עדיין מדורגת גבוה במדדי חופש העיתונות, אבל אין ספק כי גל חוקי העיתונות המוצעים בשנה האחרונה יוריד אותה בדירוג. העיתונות בישראל, החופשית והפתוחה, זוכה ליחס של שנאה ובוז לא רק מן השלטון, אלא גם מידי המחוקק, וגרוע מזה – מן הציבור. יש סיבות רבות לכך ואין לנקות מאשמה את העיתונות עצמה, אבל היחס הזה יחולל בלי ספק שחיקה מדאיגה במדדי הדמוקרטיה שלנו.
בהקשר דומה נשמעים לאחרונה קולות רמים יותר הקוראים לכינון שלטון נשיאותי כאן. מי שמייחל להקמת רפובליקה נשיאותית בישראל צריך לזכור כי חברות לא יציבות שמקיימות משטר נשיאותי מסתכנות בסממני דיקטטורה. מי שרוצה לתת סמכויות לנשיא צריך לדעת כי המעבר מנשיאות של מנהיג "חזק" ש"מניחים לו לעבוד" למשטר אוטוריטרי הוא סכנה ממשית. צריך תמיד לזכור שלא רק פול ביה, אלא גם לורן קבילה המנוח ובנו ויורשו ג'וזף הקונגולזי ורוברט מוגאבה מזימבבואה הם נשיאים.
טוב, אנחנו הרי מדברים על נשיאות בנוסח אמריקאי. מוושינגטון, אדמס, ג'פרסון, ועד לינקולן, קנדי, קלינטון ואובמה. אבל על הסקאלה שבין דוּאלה קמרון לוושינגטון הבירה ועל-פי קו המגמה המסתמן לאחרונה והמגמות המתחזקות העוינות את הדמוקרטיה, עולה החשש שדווקא נשיאות אפריקאית הולכת ונעשית קרובה לנו יותר.