המסע אל הבחירות הקרובות עובר הפעם, בקול רם יחסית, דרך ערביי ישראל. כיוון שכבר לא מדברים על עמדות אלא רק על גושים, מתרכזים בספירת גולגלות. צריכים את הערבים, אז רואים אותם. אבל איך רואים אותם? שניים-שלושה משפטים קצרים יכולים לספר את הסיפור. והוא עגום.

"את יודעת", אמר נתניהו ליונית לוי בראיון ה-נה-נה-נה-נה-נה, "שרופאים ערבים ואחיות ערביות, מאזרחי ישראל, טיפלו בהורי זכרונם לברכה ובהוריה של אשתי זכרונם לברכה, אני לא שוכח את זה. בעיני זה לא פסול, זה דבר פנטסטי. ואנחנו משנים עכשיו את החברה בישראל. משנים את זה. וזה לא דבר שאני עושה עכשיו לקראת בחירות...". נו, באמת.

לא חלפו ימים אחדים, וגם יאיר לפיד נדרש לנושא. "כשערבי היה בבידוד בבית של בתי האוטיסטית, זה שינה אותי", צוטט יו"ר "יש עתיד", בכותרת שפורסמה ב-ynet, בעקבות הופעתו השבוע בוועידת "ידיעות אחרונות". בגוף הידיעה, נכתב שלפיד סיפר "על דמות שאיננה בפוליטיקה הישראלית, קוראים לה חסיין עבאס. הוא בחור ערבי צעיר שעובד בבית של הבת שלי, הרי יש לי ילדה אוטיסטית. הם 24 שגרים ביחד, ושמונה מהם נכנסו לבידוד השנה, שזה סיוט בבית קטן. וחסיין עבאס היה שם בבגדי מגן מלאים, איתם, 14 יום בבידוד. זה שינה אותי. ורסיות של הסיפור הזה שינו את החברה הישראלית, כי בבתי חולים כולם על הצוותים הרפואיים וראו אותם, וזה ערביי ארץ ישראל. כן, משהו השתנה, משהו עמוק, ואפשר בהחלט להקים ממשלה שהם יתמכו בה".

אם העבר עדיין נספר ולא נמחה כסטורי בפייסבוק, ברור שנתניהו ולפיד לא רואים בערביי ישראל אזרחים שווים. לפיד סוחב במזוודה את משקל הזועביז מ-2013. התבטאות גסה עד גזענית עליה, לכאורה, התנצל. גם גורלה של "כחול לבן" נגזר למעשה מסירובה של מפלגת המרכז הדוגלת בממלכתיות, לשבת לשולחן אחד עם הרשימה המשותפת. אבל כשיש להם כוח, הם לא סופרים את הערבים. עם 19 מנדטים שקיבלה "יש עתיד" ב-2013, לפיד הצהיר: "אנחנו לא נעשה גוש חוסם עם חנין זועבי. זה לא דבר שהולך לקרות". איך שגלגל מסתובב.

נתניהו: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי" (צילום מסך)

גם התמרון האחרון של נתניהו עם מנסור עבאס עוד יתברר כחרב פיפיות. כמו שאמר אחמד טיבי: "נתניהו מתגאה שצועקים לו 'אבו יאיר', אבל אנחנו קוראים לו ככה בלעג". ועל "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" אין צורך להכביר מילים.

עכשיו, גם נתניהו וגם לפיד, עם פחות ביטחון במה שיתברר בקלפי, מבקשים את תמיכת הערבים ומדברים בשבחם. מנהיגים אמורים לראות רחוק, אבל אלה רואים רק עד קצה הפופיק. "הערבים הטובים" שלהם הם רק הערבים שהכירו באופן אישי. ולא סתם באופן אישי, אלא כאלה שנתנו להם שירות. נתניהו לא שוכח את המטפלים של הוריו, אבל לא סופר את עמיתיו בכנסת, מנהיגי הציבור הערבי, ולא זוכר את המורים ואת אנשי ההייטק ואת עובדות החקלאות ופועלי הבניין, אזרחים יצרניים במדינה שלא מכירה אותם.

לפיד, על פי הציטוט, מכנה אותם "ערביי ארץ ישראל", כאילו שיצאו עכשיו מאיזה ארכיון. וחמור מזה, שניהם, מתוך עיוורון גמור, מקבעים בדבריהם את מעמדם של הערבים כנותני שירותים, ולא כאזרחים שווים.

לפיד מספר שהשירות שקיבל מהעובד הערבי שינה אותו, ולא רק אותו, אלא את החברה הישראלית. "כן, משהו השתנה, משהו עמוק", הוא אומר. ומה השתנה? לא היחס שלו ושל החברה היהודית אל הערבים, אלא הנכונות שלו ליהנות מתמיכתם ("אפשר בהחלט להקים ממשלה שהם יתמכו בה"). גם נתניהו הצהיר ש"אנחנו משנים עכשיו את החברה בישראל". אבל כך לא משנים את החברה. כך מנציחים את מחלותיה.