בעוד פחות מחודש נגיע לקלפי כדי לבחור בין שורת מועמדים שאנחנו יודעים תחת מי הם לא מוכנים לשבת בממשלה, אבל לא כל כך מה הם מציעים כדי לשפר את חיינו.

בשבועות האחרונים – ויש שיגידו שבכל מערכות הבחירות הקודמות – כל מי שצפה, קרא או האזין לראיונות פוליטיים גילה ש"החיים עצמם" נמחקו מסדר היום הציבורי, ונותרנו רק עם רכילות פוליטית: מה יאיר חושב על בני? האם נפתלי יישב עם ביבי? האם גדעון מוכן לשבת תחת יאיר או רק להיפך? בטוח-בטוח? ואם לא תהיה ברירה? אז למה פעם כן והיום לא? מוכן להיתמך על ידי המשותפת? ובלי בל"ד? אופס, נגמר לנו הזמן.

ההשטחה הבלתי-נסבלת של סדר היום הפוליטי לכדי אוסף מתקפות פרסונליות, הצהרות נאמנות ותרחישים היפותטיים להרכבת קואליציה, בולטת במיוחד בטלוויזיה ובעיקר בערוצים המסחריים הגדולים, שהפכו את הטמטמת הפוליטית לאמנות. ברגע שהפוליטיקאי מתחיל לדבר על המצע שלו – הוא מיד נקטע על ידי המראיינת, שמתעקשת להחזיר אותו להתעסק במשחקי הכיסאות הבלתי-נגמרים. וחס וחלילה שלא ידבר יותר מעשר שניות ברציפות, כי הציבור רדוד מדי בשביל להקשיב ומד הרייטינג נושף בעורפנו.

כעורך חדשות לשעבר, צר לי להודות כי אני יכול להבין מדוע המגישים, עורכי המהדורות ועובדי הדסק מתייגים כל אמירה אידיאולוגית כ"חפירה". אחרי הכל, קל להאשים את הביקוש: האזרחים לא מתעניינים בדיבורים גבוהה-גבוהה על ויכוחים בין השקפות עולם מנוגדות, והתקשורת בסך הכל מספקת לצרכנים את מה שמעניין אותם. זוהי היתממות שקל להפריך.

ראשית, שיקולי רייטינג אינם מסירים מהתקשורת את האחריות הציבורית שיש לה, הכוללת בין היתר הצפת סוגיות הנוגעות לחיים שלנו, על אחת כמה וכמה בתקופת משבר כלכלי. שנית, התקשורת לא משקפת באופן פסיבי את סדר היום הציבורי – היא מייצרת אותו. במו ידיה היא הרגילה את הצופים לחשוב כמו מטומטמים ולצרוך ידיעות על פוליטיקה כמו שצורכים מדורי רכילות.

היה דרוש אירוע בסדר גודל של מגיפה עולמית קטלנית כדי שחברי הכנסת יכריחו את עצמם להצמיח דעות בתחום "משעמם" כמו בריאות, פשוט כי לא היה מי שיעמת אותם עם נושאים כאלה קודם לכן

המציאות שיוצרת התקשורת - בה כולנו מגלמים ניצבים בברידג'רטון, המתעדכנים מדי יום בידיעות החמות שמספקת ליידי וויסלדאון: אילו מפלגות רבו זו עם זו, מי מהן מחממות את היחסים ומי צפויות להתאחד בקרוב בברית הנישואים - מעצבת גם את המפה הפוליטית. לא רק צרכני התקשורת שוכחים שהפוליטיקה מתבססת על מאבק בין רעיונות ותוכניות עבודה, אלא גם הפוליטיקאים עצמם.

היה דרוש אירוע בסדר גודל של מגיפה עולמית קטלנית כדי שחברי הכנסת יכריחו את עצמם להצמיח דעות בתחום "משעמם" כמו בריאות, פשוט כי לא היה מי שיעמת אותם עם נושאים כאלה קודם לכן. בשנה שעברה היה זה נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו שהזכיר לתקשורת הישראלית את עצם השליטה בשטחים, שנכפתה על סדר היום הציבורי רק בגלל "תכנית המאה". מאז, נראה שהפיל בן ה-54 שנים שבחדר חזר להיראות בעיני המגישים והעורכים כנושא שלא רלוונטי לשאול לגביו את מנהיגינו המתמודדים במערכת הבחירות.

האמריקאים אינם נהנים מסטיגמה של אומה אינטליגנטית במיוחד, אך ראו זה פלא: בכל מערכת בחירות הם צופים בהמוניהם בעימותים הפוליטיים בין המועמדים לנשיאות, שנשאלים – תחזיקו חזק – על עמדותיהם בסוגיות ציבוריות שונות. מסתבר שהאזרחים רוצים לדעת מה חושבים מנהיגיהם הפוטנציאליים על סוגיות כמו מדיניות חוץ, מערכת הבריאות או שינויי האקלים. מה שעובד בדמוקרטיה הגדולה בעולם המערבי, יעבוד גם בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

יש מי שיטענו שמתן במה לפוליטיקאים לפרוס את משנתם עשויה לתת פתח לתעמולה, והרי יש להם עמודים ברשתות החברתית בשביל לספר על התוכניות שלהם. טענה זו מחמיצה את התפקיד הבסיסי של עיתונות, לעומת פתחון הפה החופשי שממנו נהנים הפוליטיקאים באזור הנוחות של הפייסבוק. המראיינים יכולים לעמת את המרואיין עם סתירות פנימיות בטיעונים שלו, עם חוסר דיוק בנתונים, עם התנגשות אידיאולוגית בין חברי הרשימה שלו, עם התנהלות קודמת שמעידה על זגזוג בעמדות, עם הפרה של הבטחות דומות בעבר, עם טענות מופרכות שעלו בספרים המגוחכים שחלקם הוציאו לקראת הבחירות או עם עקבי האכילס של האידיאולוגיה שלהם, שהם מעדיפים לא להבליט מיוזמתם.

כיום, תוכניות כמו "פגוש את העיתונות" או אתרי החדשות המרכזיים אפילו לא מנסים לצאת ידי חובה עם שאלה מהותית או שתיים, שתכבד את המרואיינים ובעיקר את האזרחים בבית

כל השאלות מהסוג הזה עשויות להוליד רגעים שיעסקו בסוגיות אידיאולוגיות, אך בעת ובעונה אחת להיות גם מעניינים מבחינה טלוויזיונית, ולאו דווקא להפוך לנאומים פומפוזיים ומלאי הבטחות בחירות. יש רק בעיה אחת: הן דורשות מהמראיינים בקיאות בנושאים הקשורים למדיניות ציבורית, שתאפשר להם לזהות נקודות תורפה בטיעוני הצד השני או לשאול שאלות פולו-אפ אינטליגנטיות. הרבה יותר קל להוציא מהמרואיינים ציטוטים תוקפניים על יריביהם הפוליטיים או להמשיך להתעקש עם מי הם מוכנים או לא מוכנים לשבת.

כיום, תוכניות כמו "פגוש את העיתונות" או אתרי החדשות המרכזיים אפילו לא מנסים לצאת ידי חובה עם שאלה מהותית או שתיים, שתכבד את המרואיינים ובעיקר את האזרחים בבית. אבל גם אם הישועה לא תגיע מהמשבצות המרכזיות, טוב יעשה הערוץ שיחליט שהוא מפסיק לזלזל בצופים שלו לחלוטין, ולפחות יקדיש פינות ייעודיות לניתוח העמדות שמציגות המפלגות השונות או לראיונות על ידי מומחים בתחומי מדיניות שונים. ממילא הערוצים המסחריים מלאים בתוכניות פילר שממשיכות למחזר את אותן הכותרות לכל אורך היום, עד כדי המצאת אייטמים כמו מתכוני האוכל של הפוליטיקאים או ניתוח שפת הגוף שלהם.

התקשורת עשויה לגלות להפתעתה כי הצרכנים שלה הם לא המטומטמים האמיתיים פה, ומדי פעם הם - בניגוד אליה - אפילו מתעניינים במה שיש למועמדים לכנסת להציע.

אילון טוהר הוא עורך לשעבר בדסק החדשות של "וואלה"