בתקופת הימים הנוראים אוהבת העיתונות הישראלית לערוך סיכומים, מצעדים, חשבונות נפש, ומפגנים של בקשות סליחה ומחילה. של אחרים, כמובן, לא של העיתונות עצמה.
בניגוד לעיתונות האמריקאית (הכתובה, הכתובה לטלוויזיה שם קשה לקרוא עיתונות, וזה כולל את מהדורות ה"חדשות"). זו, למרבה הפליאה, די מעסיקה את עצמה בשבועות האחרונים האלה ב"איפה טעינו?".
כי היום כבר די ברור לכל שהעיתונות הזו נפלה קורבן למסכת הטעיות שיטתית ומתוכננת היטב של גורמים ממסדיים (וחלק מרכזי בדיון הנוכחי הוא מי, בדיוק, אחראי לזה) בעניין המלחמה בעיראק, ושהעילה ההסברתית העיקרית למלחמה הזו - קיומו של נשק להשמדה המונית נכון להפעלה ו/או בשלבי ייצור מתקדמים - לא רק שלא היתה ולא נבראה, אלא שפוברקה ביודעין על׀ידי אנשים בכירים ביותר בקהילת המודיעין ובממשל.
אצלנו, מה לעשות, דיון שכזה לא נערך. ולאו דוקא בשאלת עיראק. אולי פשוט הוא לא נחוץ - אצלנו, הרי, לא יעלה על הדעת שהממשל יזין את העיתונות במידע חלקי, שגוי או מסולף כדי להשפיע על דעת הקהל. ואצלנו, כמובן, לא ייתכן שעיתונאים ישתפו פעולה עם תופעה כזו. כי אצלנו, זה ידוע לכל, זכינו לדיווחים מקצועיים ומלאים על האינתיפאדה ועל מבצע חומת מגן, על היקף ההתנחלויות, על התנהגות המשטרה בקרב האוכלוסייה הערבית בפרוץ האינתיפאדה, על "גדר הביטחון", היקפה, מטרותיה, והתוואי המדויק שלה. אצלנו העיתונות היא סבבה.
▪ ▪ ▪
לא תמיד השאלה "איפה טעינו?" היא השאלה המרכזית באמת. חשובה לא פחות השאלה "למה טעינו?" (וזו הנלווית אליה: "ולמה אחרים צדקו?"). מלחמת יום הכיפורים (שכולם דשים בה עתה, אבל לא בהשפעתה על העיתונות של אותה תקופה) הובילה לחשבון נפש ולתמורות משמעותיות בעיתונות הישראלית. זה לא הפריע לה, לעיתונות הזו, להיכנע ללא תנאי לגרסאות הממשלתיות בשבועות הראשונים של מלחמת לבנון, ואחר ׀כך באינתיפאדה, ואחר-כך במלחמת המפרץ, ואחר-כך באינתיפאדה השנייה, ואחר-כך במלחמת המפרץ השנייה.
למה? האם מפני שבעת "חירום" כובש הרטט הנרגש של הכתב הצבאי את עמודי החדשות, ודוחק משם את הפרשן הביקורתי? האם כך מפרשים העורכים את רצון העם (מה שנקרא, בשפה אחרת, רייטינג)? האם גם עיתונאים חרוצים והגונים מתקשים, ברגע של משבר, להאמין בגירסה אחרת, מפני שיש בה איום גדול מדי על השקפת עולמו הבסיסית של מי שגדל וחונך פה? האם ההיעתרות הקולקטיבית הזו לאונס של דעת הקהל היא מין מסורת ציונית פטריוטית, מבית מדרשה של סוניה גורביץ’ מהמערכון המפורסם - "אני שומעת ירים - אני נשכבת"?
כל התשובות, כנראה, נכונות.
▪ ▪ ▪
אחת התוצאות של מלחמת יום כיפור היתה צמיחתה של עיתונות חדשה. זו תרמה לז’רגון העיתונאי הפנימי שני מונחים (מה מונחים, ז’אנרים של ממש): "בוקסת צבע" ו"הגיג".
על "בוקסת צבע" (כמו ב"תביא לי בוקסת צבע של מאתיים מלה מהפיגוע") - כלומר קטע אימפרסיוניסטי מזוית ראייה אישית על הפכים הקטנים שמאחורי האירועים הגדולים - לא נרחיב היום את הדיבור. ה"הגיג", לעומת זאת, כובש כל חלקה טובה(?) בעיתונות, והחליף כבר מזמן את ה"דעה" הישנה (מה שקראו פעם "פובליציסטיקה") ואת הכללים העיתונאיים שאיפיינו אותה.
"דעה" היא אכן דעה, אבל למרות זאת היא מחויבת, כחלק מעיתונות רצינית, להיות בהירה, מנומקת, מסתמכת על עובדות נכונות או בדוקות. ה"הגיג", לעומת זאת, הוא בדיוק להפך: הוא נסמך על תחושות בטן, חוסר אחריות, לא מחויב להיגיון, לעקביות, לעובדות או ליושר, הוא הרי הגיג, לא?
יעקב (ג’קי) לוי, בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", פרסם לא מזמן תיזה לא מחייבת (כלומר "הגיג") על ברלוסקוני ואירופה. זה הגיג אופייני: הכותב עוסק בתחום שלא נחשב לתחום שהוא מומחה בו, לא מעט עובדות שהזכיר אינן מדויקות, אבל, מה לעשות, זה הגיג. הוא לא חייב לי או לך (או לעורכים!) שום דבר.
התיזה שלו אומרת שכשברלוסקוני השווה ציר גרמני בפרלמנט האירופי לקאפו נאצי הוא עשה ל"אירופה" את מה שהיא עושה לו (ולאיטלקים כולם) תמיד: דהיינו, הוא השתמש נגדה בתדמיות לא מבוססות. אבל בירור קצר מעלה שברלוסקוני נחשב למנהיג מושחת לא מפני שהוא "איטלקי" אלא מפני שהוא מושחת: מתערב בגסות בחקירות המתנהלות נגדו, מנסה לפטר שופטים ולמנות מקורבים, ויוזם חקיקה שתגן עליו ועל מקורביו באופן אישי (לידו משפחת שרון נראית צחה כשלג).
מצד שני, הציר הגרמני המושמץ מייצג תנועה פוליטית עם מסורת של מאבק במורשת הנאצית ובניאו-נאצים. ומצד שלישי, בין חבריו של ברלוסקוני לממשלה לא נעדרים מכחישי שואה (לשעבר כמו רבים מהניאו-פשיסטים האירופים, גם הם למדו לא לחזור על דעות כאלו בקול) ואחרים, שגעגועי הם לימי מוסוליני והיטלר אינם מוסתרים (והם עסוקים, למשל, בחקיקה שתשווה את היחס ל"פטריוטים", כלומר ללוחמים פשיסטים לשעבר, לזה שניתן לפרטיזנים, ומינו ועדה שתפקידה לשכתב את ספרי לימוד ההיסטוריה, ה"שמאלניים" מדי).
לא היינו נדרשים לעניין טפל כזה - ברלוסקוני הוא ביריון גאה, ועוד פרו-ישראלי בודד ביבשת עוינת, שאנחנו ממש יכולים לסלוח לו את הערצתו למוסוליני, ולהגיד עליו מלה טובה - אלמלא האופי ההגיגי של הקטע, שמטפל בקלילות בלתי מחייבת בנושא שמעסיק את העיתונות האירופית ברצינות ובכובד ראש כבר זמן רב (ובינינו, מן הדין היה שיעסיק את שרידי העם היהודי במולדתו מעבר לנהמות בטן קרתניות).
הקטע גם ממחיש, למרבה הצער, את סוד כוחם של הגיגי הרקק שכבשו בסערה את הפובליציסטיקה המקומית: אף אחד (חוץ מטמבל כמו כותב שורות אלה) לא יטרח להתווכח עם מין רטינות כאלה ברצינות. זה סתם. סתאאאאאאאם. זה בסך-הכל הגיג. על תהיה כזה כבד, אחי.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 47, נובמבר 2003