התקשורת הישראלית אוהבת כתבות קלישאה - אותן כתבות צפויות, אוטומטיות, קלות להכנה, פשוטות, נעדרות תחקיר, ניתוח או אמירה, שאינן מציבות סימני שאלה, בוחנות דעות מקובלות או מספרות לנו משהו חדש. זה יכול להיות "שוק מחנה-יהודה" המיתולוגי כאתר של רחשי לב עממיים וססגוניים, במיוחד לאחר העלאות מחירים או סתם להדגמת ה"תכונה" בערב חג. זה יכול להיות גל הכתבות המסורתיות לקראת ליל הסדר, על המצות, הקניידלאך, ודודה בלומה. זה יכול להיות סיכומי השנה המסורתיים בראש השנה, הדיווח בעת המעבר לשעון חורף או קיץ (ברדיו יתקשרו לשעון הדובר, בטלוויזיה יראו את מחוגי השעון ביפו מוסגים לאחור), או לאחר הזכייה של בית"ר באליפות, כשאוסף אנשים בצהוב מתבקש על-ידי הכתב/ת לצעוק בצוותא "יאללה ביתר יאללה", והם, כמובן, נענים לבקשה.

פעם (אולי במסגרת סיכום שנה?) צריך מישהו לערוך משאל כדי לבחור את עשר הכתבות הקלישאיות של כל הזמנים. די בטוח שנמצא שם חיבורים על הנושא "ירושלים לעומת תל-אביב" (שנכתבות, בדרך-כלל, על-ידי תל-אביבים שלא כל-כך מבינים בנושא), "משפחת המובטלים מבית-שאן/אשדוד", ו"התלוויתי ליחידה מובחרת בפעילות מבצעית נועזת" (או להפך).

לקראת בוא המונדיאל הגיע מבול של דוגמיות מהסוג הידוע -- אוסף אינסופי של טורים אישיים נשיים שעסק בתיאור צבעוני של חבורת הגברים הבהמית שהתמקמה בסלון, מעוטר בטור של אשה שדווקא כן אוהבת כדורגל, ובטור של גבר שדווקא לא סובל את המשחק הזה. ובעמדה המקורית של "למה צריך לשדר את זה על חשבון אופרה/תיאטרון?". למה צריך לקרוא/לכתוב את כל זה, זו כבר שאלה אחרת.

בסבבה

רגוע, נינוח, ממוזג, בכיף - אין לי מושג איך בדיוק קוראים לגל החדש של תוכניות שכבש את שידורי הרדיו למיניהו בסערה. גם לא ברור אם עצלות, בינוניות, חוסר הבנה מקצועית או קונספציה מרחיקת ראות עומדת בבסיסו - אבל כמות תוכניות הרדיו המספקות פסקול מנומנם למעמד בינוני צעיר יחסית עולה בקצב מדאיג. והוא מספק למעמד הזה את מה שהוא אוהב יותר מכול - אפס הפתעות.

פעם, אם היית מאזין בקביעות לרשת-ג', רשת-ב' או גלי-צה"ל, היית לומד משהו חדש, כבדרך אגב, גם על סצינת המוסיקה הפופולרית בעולם ובארץ. פעם, העורך המוסיקלי היה מעודכן, בעל טעם מגובש ועמדה מוסיקלית ברורה, שלוותה, ככל הנראה, גם בחופש לעשות עם זה משהו. הימים ההם עברו לבלי שוב.

היום, כחלק מאסקפיזם תקשורתי כללי וכתוצאה ממאבקי רייטינג קצרי טווח, העורך המוסיקלי נותן לך בדיוק מה שאתה כבר יודע. יש מי שאוהב את זה. יש מי שזה עוזר לו לחזור הביתה בלי הפרעות בנהיגה. יש מי שהמוכר, החביב והשגור מחזקים את דימויו העצמי ואת תחושת העליונות התרבותית שלו.

ויש מי שזה מרדים אותו, הרגוע, נינוח, ממוזג, בכיף, בסבבה, בסוטול או איך שלא קוראים לזה.

גזענות שקופה

לפני חודשים מספר ערך ירחון הספורט "שם המשחק" פרויקט מיוחד על הגזענות כלפי שחקנים כהי עור בספורט - באירופה, בארצות-הברית, ובישראל. אחד הדברים הבולטים לעין בפרויקט היתה העובדה, שבעוד שבמדינות אירופה נרתמו שחקנים, אוהדים, רשויות הספורט ובעיקר התקשורת למאבק חסר פשרות בתופעה, הרי שבישראל (שבה נהמות "או או" דמויות הגורילה הן חלק קבוע מכל משחק כדורגל, ושבה התקבל שחקן נבחרת קמרון במטר של בננות על-ידי אוהדי בית"ר ירושלים) נתקלת התופעה בתערובת של סלחנות ועצימת עיניים. על-פי יו"ר ההתאחדות לכדורגל, גברי לוי, בראיון במסגרת אותו פרויקט, מדובר ב"הקנטה ספורטיבית".

הקנטה ספורטיבית? במפעלים האירופיים עולה קריאה גזענית כזו של הקהל בקנס רציני למדי לקבוצה המארחת (ובית"ר ירושלים אכן שילמה קנס כזה לאחר משחק הבית עם ברוז'). קבוצת פרנצווארוש ההונגרית מוחרמת על-ידי כל מועדוני אירופה בגלל הגזענות הבוטה של אוהדיה. התבטאותו הגזענית של חזוס גיל, הבעלים של אתלטיקו-מדריד הספרדית, שאמר שהרגיש ביציע הכבוד של אייאקס "כמו בקונגו", עלתה למועדונו בהרבה כסף ובהרבה מוניטין. רק בישראל, מהגרועות באירופה בנושא, עוברת "ההקנטה הספורטיבית" הזו בדממה תקשורתית.

הקריאה "מוות לערבים" היא, למי ששכח, קריאה פשוטה, גלויה ובוטה להשמדת עם. היא מושמעת מדי פעם על-ידי בודדים במגרשים מסוימים, אבל היא מהדהדת דרך קבע בציבור גדול של אוהדים רק במשחקיה של בית"ר ירושלים ועל-ידי אוהדיה. מי ששמע את זה פעם לא ישכח זאת לעולם. ובעצם, היא לא נתקלת בשום תגובה של ממש: בעוד העסקנים מנסים לגמד את ממדי התופעה, בוחרת התקשורת, במקום לדווח אמת - להלחיץ את האחראים (כולל חברת "סלקום", המאמצת של בית"ר), במקום לסרב להוריד את הנושא מסדר היום - לעצום עיניים ולקוות שזה יעבור לבד. עוד שלב בבריחה השיטתית של התקשורת מהמציאות הישראלית. ואחרי זה כולם מתפלאים שהדיון הציבורי נסב, באורח פלא, על בישול עריכתי של שידור ישיר ולא על תוכנו. 

עמוס נוי הוא איש מחשבים

גיליון 15, יולי 1998