אחת התופעות שאנשי תקשורת (רציניים, אחראים, קפדנים) מתקשים לתת עליה דין וחשבון, לעצמם ולסביבה, היא חוסר אמון גובר והולך מצדם של ציבורים רחבים. לא הזעם שלאחר פיגוע, לא ההתקפות הפוליטיות על התקשורת השמאלנית ה"אשמה", אלא דווקא אותו פקפוק, ריחוק וחוסר אונים יומיומי שאנשים מן השורה מפגינים כלפי נציגיהם של מי שתופסים את עצמם ככלבי השמירה של הדמוקרטיה: "נו, טוב, בין כה אתם כותבים מה שאתם רוצים".

הסיבה למצב הרוח הכללי הזה, למי שלא ידע, היא, ככל הנראה, שהעיתונאים, נו טוב, בין כה כותבים מה שהם רוצים. במובן העמוק של המלה. הפער בין הדימוי התקשורתי של המדינה, מוסדותיה, נורמות ההתנהגות הרווחות בה והתפישה העצמית של העיתונות בתוכה -- לבין הקשיים, החרדות, ההיתקלויות וההתנכלויות שחווה האזרח הקטן מדי יום גדול בערך כמו זה שבין מדורי הבידור שבעיתון למוסיקה הפופולרית שצרכן התרבות המקומי באמת שומע. הוא גדול כמעט כמו זה שבין מדורי האוכל וביקורת המסעדות לקבוצת חסרי הבית הנוברת במכל האשפה הגדול שם, בחניה של המערכת (אפשר לראות אותם מהחלון של העורך הכלכלי. אם מסתכלים, כמובן).

▪ ▪ ▪

ניקח לדוגמה את פרשת סטרשנוב-ינאי או דומותיה. בדמוקרטיה הווירטואלית, שאותה מתיימרים העיתונאים לתאר (ובה מתיימרת העיתונות לפעול), בתי-המשפט מגינים, כדברי השופטת דורנר, על האזרח הקטן מפני עושק ושרירות לב של הרשות. במדינה הווירטואלית קשרים אישיים בין שופט לעורכת-דין הם סוג של שערורייה. ובמדינה הווירטואלית גם מכל התקפה על בתי-המשפט נודף ריח של פאשיזם. ככה זה במדינה הווירטואלית, ככה זה בעיתונות הווירטואלית.

אבל הציבור הרחב יודע טוב יותר ש-א. במציאות האמיתית זה לא ככה ו-ב. הוא גם לא מאמין שמישהו בתקשורת מאמין שזה ככה. העמדה של רוב הציבור ביחס לבתי-המשפט, כפי שגובשה ממגעיו המזדמנים עם המוסד המכובד, קרובה הרבה יותר לדעה המנוסחת בעדינות של סגן השר ביבי. כי הוא נתקל שם בסחבת, בשרירות לב, בשופטים המנמנמים בעת המשפט, או גוערים בגסות בעורך-דין בגלל חשבונות עבר עלומים. הוא יודע בוודאות שבתי-המשפט, למרות כל הכוונות הטובות, הפכו מזמן למכשיר יעיל להטרדה ועינוי דווקא של האזרח הקטן עצמו בידי כוחות חזקים, בעלי אורך רוח ועומק כיס.

וכיוון שאת כל זה הוא מעולם לא קרא ולא יקרא בעיתון, הוא לא ממש מתרגש גם מפרשת סטרשנוב-ינאי. הוא מתקשה לתת אמון במניעים הטהורים של העיתונות, מפני שמזמן הוא חשדן וקטן-אמונה ביחס לדמוקרטיה הווירטואלית וכלבי השמירה הווירטואליים שלה. כי הם, נו טוב, בין כה כותבים מה שהם רוצים. ובעיקר, לא כותבים מה שהם לא רוצים.

▪ ▪ ▪

או ניקח לדוגמה את פרשת שבס או דומותיה. בדמוקרטיה הווירטואלית, שאותה מתיימרים העיתונאים לתאר (ובה מתיימרת העיתונות לפעול), שחיתות, שוחד, משוא פנים או נקיון כפיים, קשרים אישיים, הם כולם דברים מגונים, מכוערים, בל ייעשו ובל יתוארו. במדינה הווירטואלית, עצם העובדה שפקיד בכיר יוצא ממשרתו רבת ההשפעה עשיר אלפי מונים ממה שנכנס אליה שנתיים קודם לכן, היא סוג של שערורייה. ככה זה במדינה הווירטואלית, ככה זה בעיתונות הווירטואלית.

אבל הציבור הרחב יודע טוב יותר ש-א. במציאות האמיתית זה לא ככה ו-ב. הוא גם לא מאמין שמישהו בתקשורת מאמין שזה ככה. האפשרות של שחיתות גלויה וסמויה שכל אזרח, כל הזמן, נתקל בה בכל מגע עם הרשויות, משירות מילואים ועד איזה דיון בוועדה לתכנון ובנייה, היא כל-כך ברורה, כל-כך נוכחת בכל מקום, כל-כך חסרת בושה בשנים האחרונות, עד שהשאלה היחידה המסקרנת בהקשר זה כבר אינה מי עשה מה, אלא מי נתפס והאם "הם" יצליחו להוכיח את אשמתו באותו משחק ציני ושרירותי.

וכיוון שאת כל זה הוא מעולם לא קרא ולא יקרא בעיתון, הוא לא ממש מתרגש גם מפרשת שבס. הוא מתקשה לתת אמון במניעים הטהורים של העיתונות, מפני שמזמן הוא חשדן וקטן אמונה ביחס לדמוקרטיה הווירטואלית וכלבי השמירה הווירטואליים שלה. כי הם, נו טוב, בין כה כותבים מה שהם רוצים. ובעיקר, לא כותבים מה שהם לא רוצים. 

עמוס נוי הוא איש מחשבים 

גיליון 16, ספטמבר 1998