אחת לכמה זמן, בסימפוזיון כזה או אחר, מתגאים נציגים של התקשורת בהתנערות שלהם מהשימוש המיושן והמגונה בשפה שונה עבור האוכלוסיות הערבית והיהודית. עד שקורה משהו, כמו הפגנות מחאה (סליחה, "מהומות של המון מוסת") נגד הריסת בתים (סליחה, "אכיפת חוקי התכנון והבנייה") בכפר בדואי לא מוכר על-ידי הרשויות (שוב סליחה, ב"יישוב של המגזר הבדואי").
כי למרות הדיבורים על פוסט-ציונות ונורמליזציה, כשקורה משהו חשוב באמת, כזה שמעלה שאלות עקרוניות ומהותיות על סדר היום, כזה שמעמת את האידיאולוגיה הציונית עם העמדה האנטי-ציונית, שבה התקשורת הכתובה והאלקטרונית המתקדמת והנאורה, באורח לא מודע, לשפה המגויסת של שנות החמישים. כשעומדות על הפרק, כמו לאחרונה, שאלות מאיימות מדי הקשורות לחוק השבות, יום האדמה או בעלות הסוכנות היהודית על קרקעות המדינה (הלאום?), מתקשים דווקא עיתונאים ליברלים-בעיני-עצמם ויוניים בתפיסת עולמם שלא לנוס אל החיק החמים של ה"נכבדים", ה"מגזר", ה"הסתה", ה"משכילים", ה"מהומות", ה"אירועים" וה"המון". שם פשוט יותר.
▪ ▪ ▪
קבוצת הכדורסל השנויה במחלוקת של מכבי תל-אביב - על מנהליה, עסקניה, שחקניה ואוהדיה - היא תמיד סיפור תקשורתי טוב. בעיקר השנה, כשהצליחה להתנער מן השפל התדמיתי שפקד אותה בשנים האחרונות. יחסה של התקשורת למכבי תל-אביב הוא סיפור לא פחות טוב, אבל הוא מסופר הרבה פחות. כי בין הסיבות לשיפור במעמדה הציבורי של הקבוצה השנה עומד מאמץ שיטתי, מאורגן ומנוהל היטב של יחסי ציבור, להשיב את המותג הנקרא "מכבי" להיות מזוהה כ"הקבוצה של המדינה", בסיוע ברור של אנשי התקשורת.
דוגמאות? אם, במהלך משחק ביד-אליהו, מושמעת מוזיקה ברמקולים, והקבוצה האורחת, ישראלית או זרה, מעזה לקבול על כך בפני המזכירות, שואלים את עצמם אלפי חובבי ספורט מי צודק, ו"מה אומרות התקנות". אבל ה"עיתונאי" המשדר, מאיר איינשטיין, מעדיף שלא לספק לצופיו את השירות הקטן והמתבקש הזה. במקום זאת הוא מספק איזה תיאור משועשע של האירועים, שלא נעדר ממנו טון לגלגני נוכח הבכיינות הגלויה של האורחים.
למה? לא ברור. בטח לא מפני שקשה לברר את התשובה. במשרדי איגוד הכדורסל האירופי סיפקו לי אותה תוך 24 שעות ("על-פי תקנה 104.2, אסור להשמיע מוזיקה במערכת הכריזה האלקטרונית בעת שהכדור במשחק והשעון רץ". או, במלים פשוטות, מכבי מפירה את התקנון באורח קבע). הסיבה נעוצה, קרוב לוודאי, באופן שבו מפרשים אנשי הערוץ הראשון את הזיכיון הבלעדי שלהם לשידור משחקיה של מכבי - כמחויבות גורפת לקבוצה, הרבה מעבר לאהדה הטבעית לקבוצה ישראלית במפעל אירופי, וכזו שמזכירה את אחרון האוהדים חמומי המוח ביציע הרבה יותר מעיתונאות מקצועית ועניינית, וכוללת, למשל, החרמה מוחלטת של תוצאות משחקים של קבוצות ישראליות אחרות במפעלים אירופים.
זה גם מסביר, למשל, את התמורות המדהימות בשפתו של איינשטיין במהלך המשחק - החל ב"בורקו ראדוביץ' עושה עבירה" התמים, דרך ההסלמה האטית של "לראדוביץ' נשרקת עבירה", ו"הם שורקים את העבירה לראדוביץ'?!", וכלה בהתלהמות הסופית של "הם מדביקים את העבירה לבורקו" והגרוע מכול "השופט הרומני מדביק את זה לבורקו!".
וזה גם מסביר, אולי, מדוע התגייסו מיטב הפרשנים לתאר עבורנו, האוהדים התמימים, את הבית המוקדם של מכבי כ"בית המוות", בשעה שרק קבוצה אחת בו מובילה את הטבלה בארצה (הפועל ירושלים שיחקה באותו מפעל נגד שלוש מובילות לאומיות; מכבי רעננה, במפעל אחר, נגד שתיים כאלו). עובדה: אל הפיינל-פור, הכולל את ארבע הקבוצות הטובות באירופה, לא הגיעה אף אחת מ"בית המוות" (אבל שתיים מהבית המוקדם והלא מתוקשר של הפועל ירושלים!). את זה, מה לעשות, שכחו לספר לנו. זה לא נכלל, כנראה, בתנאי הזיכיון.
▪ ▪ ▪
אם יש משהו שהעיתונות הישראלית, כלב השמירה של הדמוקרטיה, שחרתה את חופש הדיבור וזכות הציבור לדעת על דגלה, שונאת יותר מכול זה תביעות דיבה, כאלו המבוססות על חוק לשון הרע הישראלי הלא-נורא-ליברלי וזוכות לפירושים דרקוניים למדי של החוק הזה בשורה של פסקי דין. נכון או לא?
תשובה א': נכון, אם מדובר באדם פרטי, החש עצמו נפגע מפרסום עיתונאי. תשובה ב': לא נכון, אם מדובר בעיתון מתחרה. כי העובדה המדהימה הראשונה היא, שבזמן האחרון עיתונים תובעים עיתונים אחרים ("מעריב" נגד רשת שוקן, "הארץ" נגד "מעריב"), כחלק מהמלחמה המתנהלת ביניהם. והעובדה המדהימה השנייה היא שאף אחד, כך נראה, בעיתונות או מחוצה לה, לא חושב שזה מדהים.
כמו בכל מלחמה, חלק גדול מהקרבות בין העיתונים מתנהל בחשאי, הרחק מתודעתו ועינו הפקוחה של הציבור, אבל בהחלט על גבו. מעט מאוד צרכני תקשורת תמימים, שאינם מודעים לכללי המשחק הקשוחים, מסוגלים לזהות שהיחס העוין, או (גרוע יותר) ההתעלמות המוחלטת, של עיתון אחד מתערוכה, ספר, או הצגה - קשורים לאיזה ראיון חושפני ובלעדי שהסופר, האמן או הבמאי העניקו לעיתון מתחרה. מעט מאוד צרכני תקשורת תמימים יכולים בכלל לשער את היקפם של חיסולי החשבונות היומיומיים והעקובים מדיו הללו, הפוגעת בזכותם לדעת בשם שיקולים זרים, שכבוד, נקמנות, קטנוניות ומאבקי כוח משמשים בהם בערבוביה.
אבל את תביעות הדיבה, ואת הפרסום המגמתי, המגוחך והמנופח שלהן (תוך חלוקת תשבחות לפרקליט "שלנו" וזלזול מופגן בטיעוני "הצד השני") כבר אי-אפשר להסתיר. ואת הנזק הענייני והתדמיתי שלהם קשה מאוד לתקן. בפעם הבאה ששופט בתביעת דיבה יפסוק תשלום של שני מיליוני ש"ח לאדם שראה עצמו נפגע מכתבה עיתונאית שתיארה אותו כ"נמוך קומה", יהיה על העיתונות להלין רק על עצמה. מי שגר בבית זכוכית, שלא יזרוק בוץ, כי כולם רואים.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גליון 14, מאי 1998