מאמר חשוב, חשוב מאוד, התפרסם לו בשקט לפני כחודש בעמודי הפובליציסטיקה של עיתון "הארץ". הכותבת, גלוריה סטיינם, היא עיתונאית ועורכת, אבל גם הוגה וחוקרת תרבות פמיניסטית אמריקאית. הנושא – יחסה העוין של התקשורת האמריקאית ללינדה טריפ, האשה הרעה והמכוערת בפרשת קלינטון-לוינסקי – מרוחק שנות אור מההוויה הישראלית, על שערוריותיה המקומיות, העסיסיות, מה לעשות, הרבה פחות, ועל עיתונאיה המקומיים, שגם להם, מה לעשות, יש לפעמים מה ללמוד מעמיתיהם האמריקאים הרציניים בתחום התחקיר, איסוף עובדות והצגתן בצורה בהירה ושווה לכל נפש.
ובכל זאת, זהו אחד המאמרים הרלבנטיים ביותר לתקשורת המקומית ולתפקיד הפעיל שהיא ממלאת בייצוג, אישוש והפצה של דעות קדומות קולקטיביות, לעתים קרובות לא מודעות. האופנים שבהם "האיש הרע" ו"האשה הרעה" (וגם "הנלעג", "החלש", "חסר הרגשות" וכו') מסומנים על-ידי התקשורת בכל פרשה, הסיבות התרבותיות העמוקות לכך וסירובה העקשני של התקשורת להודות בזאת – כולם משמעותיים, משמעותיים מדי (למרבה הצער) לתקשורת העברית כאן ועכשיו.
איך? איך לא, בעצם. האם להתקפות האישיות הארסיות על שרה נתניהו יש קשר לעובדה שבניגוד לקודמותיה, מדובר באשה צעירה יחסית ומטופחת יחסית, שבאה למעון ראש הממשלה כאשתו של ראש ממשלה כריזמטי אך ימני, ואיתה ילדים קטנים, לראשונה בתולדות המדינה? האם זהו הדיסוננס הקוגניטיבי המפורסם הזה, שאילץ את בכירי עיתונאינו להסיר את כפפות המשי שבהן טיפלו בנשות ראשי ממשלה קודמים?
ומהו הדיסוננס הקוגניטיבי האחראי להכפשה השיטתית של דוד לוי והצגתו הנמאסת כבר על-ידי כל סטיריקן-בעיני-עצמו כנפוח ונלעג? יכול להיות שזה זה, העניין הזה, הדבר הזה, נו, זה השד ההוא, זה שאסור לדבר עליו, נו, אתם יודעים מה – יכול להיות שזה קשור אולי למוצאו של לוי?
ואולי-אולי זה אותו "העניין הזה" שאחראי לתהפוכות בדימויו הציבורי של יצחק מרדכי, זה שטופח כאיש אחראי ומהימן כל עוד היה אינסטרומנטלי להורדת נתניהו, והפך לחדל אישים חסר השפעה בידי אותה עיתונות עצמה כשהיה לשר בממשלת ברק?
ואיך, לפתע, קוראת העיתונות כולה (וגם התנועה לאיכות השלטון, בעתירה לבג"ץ!) להעמיד לדין את הרב עובדיה יוסף על דבריו נגד השופטים, תוך שימוש בסעיפי חוק ארכאיים ומרגיזים של "זילות" ו"העלבת עובד ציבור" – אותם סעיפים שהפעלתם השערורייתית בעבר (נגד אנשי שמאל כמו עמוס קינן וגדעון ספירו) גררה מחאות צודקות באותם עיתונים עצמם על פגיעה בחופש הביטוי, שכולל, למי ששכח, גם את הזכות לחשוב ולומר שכמה משופטי ישראל הם לא חכמים, עילגים, מתנסחים בצורה מביכה, מנמנמים בדיונים, קובעים את עמדתם לפי מין ולאומיות הנאשמים ועל סמך יחסם העוין או האוהד לעורכי-הדין, ו,כן, גם "בועלי נידות".
לא מדובר, כפי שסטיינם מדגישה, בנכונותן של עובדות כאלה או אחרות, כי אם ב"סיפור שמאחורי הסיפור", זה שהעיתונות לסוגיה כל-כך מצטיינת בו מצד אחד, וכל-כך מתעקשת להכחיש, בתערובת של היתממות וחוסר מודעות עצמית, מן הצד השני.
▪ ▪ ▪
שאלה: מי היו ה"רעים" בשביתת המורים? תשובה (ולא צריך להיות בוגר מערכת החינוך הנפלאה שלנו כדי לדעת אותה): המורים. זה מה שהעיתונות כולה חושבת.
ואני כבר לא מדבר על השיממון העיתונאי הקלישאי החוזר מדי שביתה – פה יעמתו ילד משועמם עם מורה שובתת, שם יוציא עיתון מקורי רשימה של עצות נורא משעשעות להפעלת הילדים, וגם פה וגם שם תכתוב עיתונאית, שהיא גם אם, מכתב גלוי לשובתים, כזה שיספר כמה היא "תומכת במורים ומעריכה את עבודתם", אבל, מה לעשות, כשילדים "מטפסים על הקירות", אין לה "שום סימפטיה", והיא ממש לא מבינה למה "זה צריך להיות על גבם של ההורים".
מעניין, אבל פקידי האוצר לא זוכים ללחץ תקשורתי מהסוג הזה, גם מצד המעטים שסוברים שהם הפרו (או לא מימשו) הסכמים חתומים עם ציבור המורים.
מדוע, באמת? כי לעיתונות יש, בעצם, עמדה ברורה, אידיאולוגית, קיצונית וחד-משמעית, אבל לא נורא מודעת – זו הגורסת כי שביתה (לפחות בשירותים הציבוריים) היא נשק לא לגיטימי, אפילו במסגרת תביעות שכר צודקות. אם, כמובן, מישהו היה טורח לנסח את זה כך, בגלוי, אפשר היה לפחות לדון בזה. אבל כל עוד העמדה הזו נמצאת באפלה, לא נותר לנו אלא לראות כיצד היא טווה מאחורי הקלעים את הסיפור-שמאחורי-הסיפור.
▪ ▪ ▪
אולי הדוגמה הבוטה והוולגרית ביותר (מפני שהיא, בניגוד לאחרות, מודעת לעצמה לחלוטין) לניתוח של סטיינם היא תוכנית "החרצופים". בעוד ששאלת איכויותיה הקומיות (או, במלים אחרות, האם היא מצחיקה) היא באמת עניין של טעם, דבר אחד ברור שהיא לא: זו לא סאטירה פוליטית.
ל"חרצופים" יש שיטה: בוחרים איש ציבור, מסמנים תכונה אישית שלילית אפשרית שלו, מעצימים אותה, ובונים סביבה דמות וסיטואציה. הססן? נעשה אותו סמרטוט. חלש? אצלנו הוא יהיה תולעת. כוחני יהיה למאפיונר. שחצן יהפוך לבלון מנופח. מרוקאי? יישאר מרוקאי. חרדי? נדחף לו כרית מתחת לחולצה ונדביק לו פאות. אוי, להשתגע מצחוק.
במובן זה החרצופים הם בהחלט קריקטורה, אבל לא, בניגוד לכוונת יוצריה מלאי שביעות הרצון העצמית, של אינטריגות פוליטיות, אלא של הסאטירה הישראלית בכלל: תכונות אישיות, ולא השקפות, הן הזוכות לטיפול לעגני. מבטא, צורה חיצונית, אופני דיבור מחליפים תכנים ומסרים.
במובן זה החרצופים מסמנים את הדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה, כי פוליטיקה, על-פי המחשבה הזו, היא משהו שקורה בין קבוצה של אנשים-בובות עם תכונות נלעגות. לא פחות ולא יותר. ממש כמו מערכון בתיכון, עם שרים במקום המורים, וח"כים במקום תלמידים. וזהו.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 25, מרץ 2000