צריך, ככל הנראה, פסיכולוג מקצועי כדי לברר את שורשי תגובתה הלא מרוסנת של התקשורת העברית למותו הידוע מראש של המלך חוסיין. הכמות חסרת התקדים של שבחים ושירי הלל, סופרלטיבים חנפים, גלי הערצה, ראיונות עם מי שפגש במסתרי המדבר את המלך השכן למשך שעה וחצי אי אז בשנות השישים -- כל אלה נשמעו לעתים כמו פרודיה שפרקה כל עול.

כשהפרשנות הפוליטית-כביכול הפכה לטור רכילות לא מוצלח במיוחד (אבל בלתי נגמר!), היודע לספר עובדות בלתי רלבנטיות על משפחת המלוכה ומהלך הלוויה, נותרנו עם עובדה אחת ברורה -- העיתונות העברית אינה מתכוונת לנסות אפילו להחכים אותנו בעניין המדינה המתקראת "ירדן", על משטרה המדיני, חוקיה, יחסה לדת או סוג הכלכלה הנהוג בה.

במה זכה שליט אחרון מפס הייצור של האימפריה הקולוניאלית הבריטית עליה השלום, שריד של מונרכיה אבסולוטית המתבססת על נפוטיזם, מבנה שבטי ודיכוי שיטתי של אופוזיציה דמוקרטית, טובח אכזרי של הפלסטינים -- לאהדה האינסופית מצד כל גוני הקשת הפוליטית בישראל?

צריך, כאמור, פסיכולוג מקצועי כדי לענות על כך. רמזים, כך נראה לי, אפשר למצוא בכותרת אחת, מביכה במיוחד, במוסף המיוחד (והמביך במיוחד גם כן) שהוציא "מעריב" לכבוד האירוע. היא מסכמת את אישיותו של המלך במלים "ג'נטלמן, פלמ"חניק, ראש שבט בדואי" (בחיי!). בקיצור, כל המיתוסים הגבריים הישראליים, עטורי הילה רומנטית, ובלתי מושגים. דימוי בריטי אחד, צברי אחד, "אוריינטליסטי" אחד -- ממש כל מה שצריך כדי להסתיר איזו ערביות של כאן ועכשיו עם פנטזיה מנדטורית.

▪ ▪ ▪

לרגע חשבתי שזו בדיחה (ולא נורא מוצלחת): במשך חצי שעה בבוקר, בתוכנית חדשותית בגלי-צה"ל, דנה אילנה דיין עם חמישה מראיינים בכירים בשאלות הרות גורל -- כיצד מצליח בנימין נתניהו להערים על מראייניו, ולצאת כל-כך טוב באמצעי התקשורת, מה, לעזאזל, צריך לעשות כדי להפסיק את זה, ולמה נחשב טומי לפיד, שעלה אף הוא לשידור, לאחד המיוחד שדווקא כן "מצליח" לראיין את נתניהו.

מהדיון הזה למדתי המון דברים. ראשית, שכדאי לראיין את נתניהו בבוקר (לפני הקפה!). שנית, שלפיד סבור שהתקשורת עוינת את נתניהו אבל כל האחרים חושבים שהם לא. ושלישית, וגרוע מכל -- שהתקשורת מתכוונת לעסוק בעצמה באינטנסיביות ואובססיביות במהלך כל מערכת הבחירות הבאה עלינו, ושהמרחק בין דימוים העצמי המרקיע שחקים של בכירי המראיינים שלנו לבין מה שנראה לי, צרכן העיתונות הפשוט, כסחורה הירודה שהם מספקים, רק הולך וגדל.

הסיבה שנתניהו מדלג בקלילות על פני משוכת המראיינים היא שזו משוכה נמוכה מאוד. כל איש ציבור, עם מיומנות ומודעות תקשורתית וסדר-יום מוגדר, יכול לעבור אותה בקלות רבה. בכירי המראיינים שלנו הם לא פעם פשוט עצלים, ומנסים לחפות בהתלהמות מיותרת וחימום האווירה על העדרה של הכנת שיעורים בסיסית שתכלול היכרות טובה של מסכת העובדות, הצלבת מידע ודעות, תקיפות מנומסת. בהיעדר אלה, מי שמאבד את אמינותו בכל ראיון הוא דווקא העיתונאי.

▪ ▪ ▪

ואולי באותו עניין: בואו נחליט, גבירותי ורבותי העיתונאים, על כלל חדש בתחום חופש הדיבור. בואו נקרא לו כלל השכל הישר. הכלל הזה אומר שמי שחושב שנתניהו מסוכן למדינה, רשאי לומר שנתניהו מסוכן למדינה. מי שחושב שנתניהו הוא מנהיג חזק לעם חזק, רשאי לומר שנתניהו הוא מנהיג חזק לעם חזק. ומי שחושב שנתניהו ישמור וברק ימסור, רשאי לומר שנתניהו ישמור וברק ימסור.

די פשוט, לא? וגם יחסוך לנו, אולי, תלי תלים של פובליציסטיקה טפלה, וכך יפנה מקום לדיון או שניים חיוניים באמת.

▪ ▪ ▪

דמיינו לעצמכם תמונה מכוערת ממגרש הספורט: שחקן כדורסל עושה את דרכו לסל, ושחקן אחר, כוכב הקבוצה היריבה, מכה אותו מאחור, במכוון ותוך כדי תנועה. השחקן המוכה מתמוטט על הפרקט, ומפונה אל הספסל כשפניו שותתי דם. הרוחות מתלהטות, שחקנים ועסקנים עושים את דרכם למשטח, ופורצת מהומה רבתי שאורכת כמה דקות. מכוער, אה? נכון שהשדר יגנה, מיידית ובאופן חד-משמעי, את השחקן התוקף? נכון שביקורת עיתונאית, שתדגיש את הגבול הלא-דק-בכלל שבין "מלחמה" ספורטיבית לברוטליות גסה, תיאלץ את השחקן התוקף להסביר, להתנצל, ואולי גם להיענש? נכון שבחברת הקורנפלקס, שייעדה את השחקן התוקף לככב בפרסומותיה לילדים, יהיה הרהור שני על דמותו החינוכית של התוקף?

נכון, כמובן, אם זה קורה באנגליה או באן.בי.איי. לא נכון, כמובן, אם השחקן התוקף הוא עודד קטש ממכבי תל-אביב, השחקן שנפצע הוא ספרדי (גוי?), המשחק נערך ביד-אליהו, והשדרן הוא מאיר איינשטיין, שדיווח על האירוע החמור באמת (והנדיר, חייבים לציין) בסלחנות מחויכת. גם לא מפתיע, בעצם: העיתונות בארץ יודעת לקונן בשיטתיות על "אלימות גואה", אבל מעניקה לא פעם פרס (בדמות התעלמות או אפילו שבחים) לאותה אלימות גואה.

הכדורגל האנגלי או הכדורסל האמריקאי גדושים במאבקים מרים, יריבויות קשות, התפרצויות יצרים, קרבות ללא פשרה. אבל כשהגבול הברור לכל נפרץ, גם כוכבי ענק כמו קנטונה, רודמן או ספריוול לא מקבלים שום הנחה מדעת הקהל, התקשורת והרשויות האחראיות. בארץ, בעונת הכדורגל שעברה, בעט יוסי אבוקסיס מבית"ר ירושלים בחזהו של בניון בן ה-17, ששכב על הדשא ללא כדור. זה לא הפריע לו להיבחר לכדורגלן השנה של העיתונאים (כאילו התואר היוקרתי הזה לא אמור לכלול, לצד תרומה ויכולות מקצועיות, גם מידה בסיסית של הגינות ספורטיבית), ולככב אפילו בפרסומת של הטוטו. צבי שרף, מאמן לאומי לשעבר, שקרא בשידור חי לעבר עיתונאי, "שיזדיין סרוסי", פרסם בית אופנת גברים (מה הוא משדר, דימוי של "אלגנטיות" ו"אירופיות"?). ואולי המדהים מכל -- אולסי פרי, שחקן עבר ענק, שישב כמה שנים בכלא אמריקאי על סחר בסמים קשים, ניסה למכור לילדים שלי המבורגרים בתשדיר טלוויזיה, מבלי שמישהו ירים אפילו גבה.

אז מה, ממש נוראה האווירה האלימה בארץ. לא ככה, איינשטיין? 

עמוס נוי הוא איש מחשבים 

גיליון 19, מרץ 1999