אין כמעט תוכנית או טור העוסקים בתקשורת שלא דנו בהרחבה בתפקיד שמילאה העיתונות בפרשת שחקני נבחרת ישראל ונערות הליווי. אין כמעט תוכנית או טור שעוסקים בתקשורת שניצלו את ההזדמנות כדי לדון בבעייתיות העיתונאית המורכבת של מדורי הספורט. ואין כמעט תוכנית או טור העוסקים בתקשורת ששמו לב כעת להיעלמותה הפתאומית של הפרשה מסדר היום הציבורי והעיתונאי. בעיקר ב"מעריב" – שחשף את הפרשה-לכאורה, שנאלץ להתמודד עם הכחשות, השמצות וביקורת – נפסק ביום אחד, למשך כמה שבועות, כל אזכור של הסיפור החם ההוא. אף מלה.
ואפילו עתה, עם פרסום הדו"ח הסופי, שומר העיתון על טון מינורי, יחסית להרגלו. ממש לא החגיגה המתבקשת מצד עיתון שחלקים מסוימים מהסקופ שפירסם מתגלים כנראה כנכונים (אם כי לא התיאורים עזי המבע של הילולה רבת-משתתפים, כל הלילה, שכללה גם אלכוהול וחשיש).
מפני שמה שהפרשה הזו חשפה באמת הן בעיות אתיות קשות במדורי הספורט (שחלקן נזכר במדור הזה בעבר). פרסומה הראשוני שבר איזה קשר שתיקה וצופן לא כתוב בתחומי יחסי עיתונאי ושחקנים: ההסתחבקות ההדדית הדביקה (שבה לא רק העיתונאי רואה את השחקן במצבים לא נאותים, אלא גם להפך), התחושה הלא בלתי מבוססת (ליתר דיוק – המבוססת טוב מאוד על נסיון העבר) של שחקנים, כאילו עיתונאים (ועיתונים) מסוימים הם "שלהם", כלומר יפעלו לקידום האינטרסים האישיים שלהם ויגנו על שמם הטוב – כל אלה עמדו, לפחות למראית עין, להתנפץ.
הבעייתיות שבאופנת הטורים האישיים של שחקנים פעילים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" כבר נזכרה כאן לפני למעלה משנה (וטופלה שוב בגיליון הקודם של ה"עין השביעית" בכתבה שלמה). עכשיו, אחרי שאייל ברקוביץ התרגל ליחס מועדף ככדורגלן מצד "מעריב" בזכות נכונותו לפרסם בעיתון טור אישי, קשה מאוד להתפלא כשהוא מגיב על פרסום פרשת נערות הליווי כפי שמגיבים על בגידה וחוסר נאמנות, ומפסיק לפרסם את טורו לאות מחאה. באמת, פתאום נזכרתם להיות עיתונאים חוקרים?
לא. התשובה היא לא. וזה, אולי, שורש הבעיה: "מעריב" מלכתחילה לא פירסם את הפרשה מתוך החלטה אמיצה להשיב את מדורי הספורט אל מיטת סדום של האתיקה העיתונאית המקובלת. הוא פירסם, לדעתי, את הידיעה המרעישה הזו על רקע התסכול והאכזבה מנבחרת ישראל, במסגרת אותם יחסי ידידות דביקים שבין מדור הספורט והשחקנים. ועכשיו, עם הנסיגה הפחדנית שלו מהפרשה כולה, ועם הדממה המוחלטת שגזר על עצמו (הגרועה הרבה יותר מהתנצלות או הודאה פומבית בטעות), הוא מוצא את עצמו בגרוע שבכל המצבים – הוא גם פירסם סקופ מרעיש שבחלקו היה כנראה לא מדויק, הוא גם מתקשה, או לא מנסה, להציג הוכחות נוספות שיאששו את החלקים הנכונים שבסקופ, הוא גם הפסיד את הטור של ברקוביץ' והרבה מאוד נקודות בדעת הקהל, והוא גם שותק תחילה ואחר-כך מפרסם בצנעה לא אופיינית את דו"ח החקירה הסופי, אולי בתקווה שזכרוננו הקצר ואירועים טריים יותר ישכיחו מאיתנו את התנהגותו.
▪ ▪ ▪
בואו נדבר על עיתונות וגזענות. או, ליתר דיוק, על עיתונות וציטוטים גזעניים.
למשל, כשמראיינים איזה בעל מוסך מאשדוד באיזה עניין שלא קשור בשום אופן שהוא ליחסי יהודים וערבים, ופתאום הוא מצוטט כאומר: "הוא בא עלי עם צמיגים במצב נורא, אפילו לבדואי מרהט לא הייתי נותן לנסוע עם צמיגים כאלה".
למשל, כשמדווחים על התגודדות כמעט אלימה של אוהדי נתניה סביב מאמן קבוצת הכדורגל, והכתב משבח קומץ אוהדים שדווקא מגוננים על המאמן בקריאה: "תעזוב אותו. הוא לא ערבי. הוא יהודי".
למשל, וחמור מכל, כשבכתבה מיוחצנת לכבוד יום האיידס הבינלאומי (מחלה שנשאיה ונפגעיה הם קורבנות של דעות קדומות שיטתיות) מגוללת חולה צעירה למדי את סיפורה העגום, ויודעת לספר גם על הסיבות למחלה, כפי שהיא מבינה אותן כיום: "זה עונש משמים בגלל שיצאתי עם גוי" (אופס, חולי האיידס ייאלצו להמתין לתרומתי עוד שנה).
אז מה אני רוצה, בעצם? עיתונות טובה מדווחת, עיתונות רעה מטייחת. עיתונות טובה מבטאת הלכי רוח עממיים, גם כשהם לא בדיוק תקינים-פוליטית. ולכאורה, לפחות, הציטוטים המדויקים הללו הם עיתונות טובה.
ובכל זאת, מה לעשות, הם גורמים הרגשה רעה מאוד – מפני שדי ברור שהם הובאו כבדרך אגב, בשוליו של סיפור מרכזי אחר לגמרי, בלי שום הערכה על חומרתם או דיון בתוכנם, ובלי שרעדה ידו של כתב, משכתב או עורך, אפילו לשנייה. מין משפטים לגיטימיים כאלה, שאנשים רגילים, אתם יודעים, כמוך וכמוני, אומרים לפעמים. במדינות מסוימות, לפחות.
▪ ▪ ▪
אם אינני טועה, יצא המדור הזה לא פעם בקובלנה מרה נגד תופעה נפוצה בתקשורת שלנו – האופן שבו נושא בעייתי ומורכב זוכה לפרשנויות, הערכות, דעות ודעות-שכנגד, בלי שהעיתונאים המעורבים טורחים (או מסוגלים) להביא לידיעת הציבור הרחב את העובדות הבסיסיות, להסביר אותן בדרך שווה לכל נפש, ולהצביע על ההשפעות של עובדות אלו על חיי הפרט, המשפחה או הקהילה.
ואם אני לא טועה, המדור הזה, מעצם הגדרתו הנרגנת, גם לא תמיד טורח לציין שיפורים, מגמות חיוביות או הישגים עיתונאיים. ובכן, המדור הזה עומד לחרוג ממנהגו.
ראשית, בעקבות קריאה בכתבותיו של רוגל אלפר ב"הארץ" על שאלת הערוצים המסחריים, הכבלים, הלוויין ונושאים נלווים, הבנתי (פתאום?) סוף-סוף את התמונה – מי נגד מי, כמה זה עולה לנו, מה הן ההצעות האלטרנטיביות ומה רע וטוב בהן.
שנית, בכמה הזדמנויות בחודשים האחרים, כששאלות העוני, האבטלה ותזונת העניים (מה שקרוי, בטעות, רעב) עמדו על סדר היום, קראתי את ניתוחיו של גדעון עשת ב"ידיעות אחרונות" בשולי הפרסומים הסטטיסטיים היבשים ו – נכון – הבנתי מי נגד מי, כמה זה עולה לנו, מה הן ההצעות האלטרנטיביות וכו'.
אז לפחות על הטרוניות בנושאים העיתונאיים האלה נצטרך לוותר.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 24, ינואר 2000
תגובה: עד כאן הבדותות
עד היום לא הגבתי על אי-דיוקים שפורסמו ב"העין השביעית" לגבי מדור הספורט של "מעריב", אבל מה שעשה עמוס נוי בטורו "קורא מן השורה", תחת הכותרת "נערות הליווי נעלמו", מחייב התייחסות. לא אתווכח כאן עם דעותיו של נוי ופרשנותו לגבי מניעי פרסום הפרשה ב"מעריב". זכותו של כל אחד להגג שטויות כאוות נפשו. לעומת זאת, את העובדות שהוא מעוות צריך להחזיר למקומן.
נוי מייחס ל"מעריב" את הפרסום שלפיו הבילוי של שחקני הנבחרת עם נערות ליווי כלל גם אלכוהול וחשיש. התוספת הזו פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ורק הוא אחראי לה.
איור: עמוס אלנבוגן
נוי ממשיך, וחבל שהדברים צריכים להידפס שוב: "ועכשיו, עם הנסיגה הפחדנית שלו מהפרשה, ועם הדממה המוחלטת שגזר על עצמו (והגרועה הרבה יותר מהתנצלות או הודאה פומבית בטעות), 'מעריב' מוצא עצמו בגרוע מכל המצבים – הוא גם פירסם סקופ מרעיש שבחלקו היה כנראה לא מדויק, הוא גם מתקשה, או לא מנסה, להציג הוכחות נוספות שיאוששו את החלקים הנכונים שבסקופ, הוא גם הפסיד את הטור של אייל ברקוביץ' והרבה מאוד נקודות בדעת הקהל, והוא גם שותק תחילה ואחר-כך מפרסם בצנעה לא אופיינית את דו"ח החקירה הסופי, אולי בתקווה שזכרוננו הקצר ואירועים טריים יותר ישכיחו מאיתנו את התנהגותו".
עד כאן הבדותות, ומכאן לעובדות.
"מעריב" לא נסוג משום דבר בפרשה.
"מעריב" פירסם סקופ מדויק במלואו.
"מעריב" לא מתקשה להציג הוכחות נוספות. הוא פשוט ממשיך לעמוד מאחורי החלטתו לא לפרסם את שמות השחקנים המעורבים. ההחלטה הזו נומקה והוסברה לקוראים.
"מעריב" אמנם הפסיד את הטור של אייל ברקוביץ' (זמנית), אבל עשה זאת במודע כשברקוביץ' העמיד לפניו את הבחירה ערב הפרסום. ואגב, הראיון הנרחב שהעניק ברקוביץ' ל"מעריב" בערב סוף המילניום מעיד שאם היו לו טענות לעיתון, כבר אין לו.
הקביעה ש"מעריב" הפסיד הרבה נקודות בדעת הקהל לא מבוססת על כלום. מאות תגובות שהתקבלו במערכת מאז פרסום הפרשה מלמדות דווקא על ההפך.
"מעריב" לא פירסם בצנעה את דו"ח החקירה הסופי. הדו"ח פורסם בעיתון יום שישי – הנפוץ מבין עיתוני השבוע, קיבל הפניה בחלק השמאלי העליון של העמוד הראשון – המקום הבולט ביותר, והוקדש לו כמעט עמוד שלם בפורמט המוגדל של סוף השבוע. כעבור יומיים התפרסמה עוד ידיעה גדולה על הדו"ח, ולמחרת ידיעה גדולה נוספת, כשלשתיהן היו הפניות בולטות בשער.
לא ברור לי מה נוי רוצה ש"מעריב" יעשה עוד, אבל אם הוא לא מבין עד עכשיו, כדאי להסביר לו שהכדור נמצא כרגע אצל גברי לוי, יו"ר ההתאחדות. לוי הצהיר שלשחקן שבילה עם נערות ליווי אין מקום בנבחרת. הוא זה שקיבל את שמות המעורבים מחברת חקירות, הוא זה שהתחייב לאמץ את המלצות ועדת הקוד האתי, והוא זה שיכול להורות על ניפוי שחקנים. ל"מעריב" אין סמכויות שכאלה, ו"מעריב" גם לא התייחס בשום שלב לעונשים שצריכים להינקט בעקבות הפרשה. הוא רק חשף תופעה חמורה ומתמשכת, כדי שלא תחזור על עצמה.
אביב הברון
הכותב הוא עורך מדור הספורט ב"מעריב"
גיליון 25, מרץ 2000