על הנושא הנדוש הבא כמעט לא מדברים בתקשורת - מה קורה לצה"ל בשטחים. עם מי שאתה לא מדבר, ושיש לו מושג כלשהו בנושא - דתיים או חילונים, ימנים או אנשי מרכז, חיילים צעירים בשירות סדיר או מילואימניקים ותיקים ולמודי התקוממויות פלסטיניות - יודע לספק עובדות מסמרות שיער, שמכולן עולה ממש אותה תמונה. האכזריות היומיומית, קהות החושים המוסרית המוחלטת והלחיצה הקלה על ההדק הגיעו לשיא (שפל) חדש.
נדמה, לפעמים, שככל שנהפוך יותר אבנים (אם להשתמש בדימוי שנשחק משהו על-ידי אהוד ברק), ככה נגלה יותר עקרבים. מה שהיה פעם, באינתיפאדה הקודמת, נושא לדיון ציבורי פעיל, וסיבה לצמרמורת אצל אנשים הגונים, עכשיו פשוט אינו קיים.
בוודאי שיש לכך הרבה סיבות: היציאה מלבנון, שהביאה זן חדש של חיילים מתוסכלים וצמאים ל"פעילות" במגע עם ציבור אזרחי מתקומם; היעלמותן של מעט העכבות המוסריות בסגל המפקדים הזוטר שבשטח, כמו גם בקרב הצמרת הצבאית הבכירה; השחיקה המתמדת כתוצאה מהשימוש בעוצר, סגר, כיתור והרעבה כאמצעים "צבאיים" ו"לגיטימיים"; הריחוק הפיזי שבין החיילים לקורבנותיהם; אכזבת הציבור הנאור-בעיני-עצמו מהפלסטינים; ההתקרנפות המוחלטת וחסרת התקדים (מאז ימי גולדה מאיר) של (כמעט כל) התקשורת שבאה בעקבותיה; העדרה של אופוזיציה אנושית והגונה. מה לא.
אבל הדיון הזה פשוט לא נערך. עיתון "הארץ" הוא היחיד שבכלל מביא חלק מהעובדות. "מעריב", בהופעה נדירה, פרסם לפני חודשיים כתבה חשובה ובה דיווחים של אנשי מילואים ששירתו ברצועת עזה, ומהם עולה שירי פזיז ולא מוצדק של חיילים תאבי "מלחמה", והטיוח השקרי בתחקירים שלאחר מעשה, היו לנוהג קבוע. בימים מתוקנים יותר היתה כתבה כזו מעוררת סערה ציבורית מסוימת וסדרה של כתבות המשך. לא עכשיו. לא עם התקשורת הזו.
לא צריך להיות סוציולינגוויסט מדופלם כדי לדעת איזה ניחוח עולה מגלגולו של שם התואר "אכזרי" בסלנג העברי העכשווי, ואיך הפכה המלה הזו, תחילה אצל חיילים בלבנון, ועתה כחלק מהעברית המדוברת הצעירה, למשהו חיובי, ייחודי ויוצא דופן. אמור מעתה: אכזרי - טוב מאוד, יוצא מהכלל, מרשים במיוחד. למשל: "סרט אכזרי" - סרט מעולה, חובה לראות (וע"ע גם "חבל על הזמן").
בעיתון היומי שאני מחזיק עתה בידי יש תמונה של אם וילד ליד ביתם שנהרס על-ידי לוחמי גבעתי במחנה הפליטים חאן-יונס, במה שהכתב הצבאי מכנה בגאווה "פעולה צבאית מוצלחת" תוך שהוא חולק שבחים למח"ט, אל"מ ליאור שלו, ומרבה בתיאורי גבורה וגילויי אומץ מרגשים במיוחד. שני עמודים אחר-כך, באותו עיתון, יש תמונה של מפקד הצבא הישראלי, שאול מופז, בביקורו באושוויץ. שגריר ישראל בפולין, שבח וייס, אמר שם בנאומו: "זו לא היתה פלנטה אחרת, זה היה כאן. אנשי הגסטפו אכלו ארוחת בוקר עם משפחתם ואחר-כך הלכו להרוג ילדים". ואילו מופז, בנאומו, הדגיש את חשיבותו של "כוח מגן יהודי". אין מה לדבר, נאומים אכזריים, חבל על הזמן.
צילום: מיקי קרצמן
▪ ▪ ▪
בעידודה הנמרץ של התקשורת הופכת החברה הישראלית לליגליסטית, כזו שהנורמה היחידה שמתקיימת בה בתחומים של אתיקה ציבורית או יחסי אנוש היא זו המוכרעת בחקירה משטרתית, דיון בפרקליטות, או בין כותלי בית-המשפט. את הרעיון היפה שהובע במשפט המיתולוגי המיוחס לקדיש לוז (המיתולוגי לא פחות) - "מעולם לא יצאתי זכאי במשפט" - שכחו אצלנו מזמן. במשטר דמוקרטי, איש ציבור נקי כפיים אינו אמור להיחקר תחת אזהרה, להיות חשוד או נאשם בעבירות פליליות. גם אם הוא יוצא, בדרך זו או אחרת, זכאי מן הבחינה החוקית בסיומו של חשבון.
על-פי העובדות, כפי שהובאו לידיעתי על-ידי שני הצהרונים הגדולים, ועל-פי מיטב הבנתי אותן, אביגדור קהלני יצא טיפש ו/או מושחת, גם אם, נניח, צודק השופט ולא היה מקום להגשת כתב-אישום נגדו. לחגיגה התקשורתית שלו ושל מקורביו (בעיקר ב"מעריב" ובערוצי הטלוויזיה) בהחלט לא היה מקום.
מצד שני, האם העובדות, כפי שהובאו לידיעתי על-ידי שני הצהרונים הגדולים, הן בכלל נכונות? לגבי "מעריב", הנגיעה הישירה של נמרודי בפרשת קהלני (או להפך) מחשידה אותו מראש. לגבי "ידיעות אחרונות", האיבה והשמחה לאיד הגלויות למדי שלו בכל הקשור למוציא לאור של העיתון המתחרה מחשידים אותו בדיעבד.
זמן קצר לאחר ביטול כתב-האישום נגד קהלני פרסם מרדכי גילת מ"ידיעות אחרונות" מאמר פרשני על הפרשה. במדינה מתוקנת ובמשרד חינוך מתוקן היו מלמדים מאמר כזה בשיעורי אזרחות בבתי-ספר. הוא מספק הסבר ברור וממצה על השאלה: מה זה בדיוק "כשר אבל מסריח" בחיים הציבוריים. למרבה הצער, צל כבד של עמימות עובדתית מוטל על המאמר הזה: קהלני "נפגש עם ידיד שנחשד בפלילים", "סעד עם הידיד", "שוחח עם הידיד" וכו'. בתור קורא מן השורה אינטליגנטי רק במידה, הבנתי אמנם ש"הידיד", הפעם, אינו אורד וינגייט. אבל מי הוא כן, לעזאזל?
תחושת הבטן שלי אומרת, של"ידיד" קוראים עופר נמרודי. תחושת הבטן שלי אומרת גם שקו מערכתי הוא שאסר על גילת את השימוש בשם המפורש. ותחושת הבטן שלי אומרת גם שעיתון, המפעיל צנזורה משכתבת מסוג זה, יתקשה לרכוש את אמוני בכל הנוגע לאמינות דיווחיו.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 32, מאי 2001