עכשיו, כשהבחירות מאחורינו, למה לנו פוליטיקה, לפחות במובנה הישראלי, שפירושו קואליציות וחברי-כנסת ואינטריגות אישיות ו"פופוליטיקה", כשהתקשורת מלאה בפוליטיקה האמיתית, הכבדה, הכרוכה בזהות ציבורית ובדימוי עצמי משותף, הנגזרת משימושים שונים בשפה ובזיכרון, המשלבת בנייה של אתוסים ומיתוסים?
כי הרחק מעמודי החדשות והפובליציסטיקה כבדת הראש, מסתתר הדבר האמיתי, מפוזרים הסימנים שיפענחו האנתרופולוגים, הסוציולוגים והסמיוטיקאים של העתיד, אם וכאשר הם ירצו להבין ברצינות את החברה הישראלית.
למשל:
תחזית מזג-האוויר
כבר כתבנו מעל גבי דפים אלה כיצד המפה הסינופטית היא לא פעם גיאופוליטית, כיצד כל ערוץ תקשורת בוחר לשרטט (או להעלים) בה גבולות מדיניים, ועד כמה האוטונומיה הפלסטינית מתקשה להתקבע במפות ובדיווחים האלה. לכל זאת יש להוסיף את העובדה ששמות אזורים ויישובים – מרכיב חיוני בכינונו של קונסנזוס סביב התנחלויות, למשל, ובבנייתה של מפה סובייקטיבית בלתי הפיכה – שימשו תמיד לפוליטיזציה של הפינה התמימה למראה הזו. צירוף המלים "יהודה ושומרון", לדוגמה, שימש את המטאורולוגים של קול-ישראל הרבה לפני שממשלת בגין אימצה אותו כשם רשמי במקום "השטחים המוחזקים" (היה פעם מטבע לשון כזה). ה"שומרון" בכלל היה אי שם באזור חדרה ונתניה בתחזיות מזג-האוויר של ילדותי, שידעו גם לספר על "עמק חפר" ו"עמק יזרעאל", מעוזי חלוציות שהיתה ואיננה.
פנאי
על מדורי הפנאי באמת לא צריך להכביר מלים. אוכל, בריאות ונסיעות (בארץ ובחו"ל) הם סימניה המובהקים של תרבות פנאי בורגנית חדשה, והתקשורת, בעיקר הכתובה, משקפת היטב את מרכזיותם באורח החיים של המעמד הבינוני המבוסס. אבל הרבה יותר מזה – כמו במדורי האוכל (שבהם עסקנו בגיליון הקודם), גם מוספי הנסיעות חושפים פן עמוק בדימויו העצמי של הישראלי וביחסו לאחר. ללא בושה אפשר למצוא שם המלצות חמות נוסח "הילידים הם כהי עור אך בעלי מזג נוח", ואפילו "בסוויטה במלון עומדים לרשותכם ארבעה משרתים" (!). שיהיה ברור – התייר הישראלי תופס עצמו כאירופי לבן גם, או בעיקר, כשהוא מתכנן נסיעה אל "הטבע הפראי".
מצד שני יש לו גם ערכים אחרים: 460 שקל לארוחה במסעדה תל-אביבית הם לא פעם "מחיר סביר" לנהנתן המצוי ("כולל יין"?) ואילו 26 שקלים לארוחת בוקר בפרובינציה כמו ירושלים הם "יותר מדי". הוא מאוד אוהב לאכול "בשר ציד" במושבות הגליל, כמו גם את פונדקי הדייגים הציוריים בערי החוף. אכן, עשרות דורות של ציידים ודייגים, בצירוף מסורת קולינרית עשירה, הולידו מטבח מקומי איכותי ורבגוני. כמו בפרובאנס, או טוסקנה, או יתר חבלי הארץ הים-תיכוניים האלה, שכל-כך מזכירים לנו את שפלת החוף.
תשבצים
מה זה "עיר בארץ" ארבע אותיות? לא חדרה. גם לא חיפה. התשובה, דווקא בתשבץ הרגיל של "הארץ", היא, למרבה ההפתעה, ג'נין. הלל הר-שושנים ז"ל המיתולוגי מ"ידיעות אחרונות" חדור הפאתוס הלאומי והנטיות הרוויזיוניסטיות (מיהו "מנהיג ציוני דגול שהציע חיים בכבוד לערבים"?) היה מגדיר אותה, אולי, כ"עיר בשטחי ארץ-ישראל". מישהו אחר, מפוקח יותר, היה מנסה "עיר ערבית", או "עיר בשטחים", או אפילו "עיר ערבית ביהודה ושומרון". אבל עיר בארץ, ככה סתם? ובאיזו ארץ בדיוק? בארץ שטח A, B, או C?
הורוסקופ
על הורוסקופים באמת אין הרבה מה להגיד, חוץ מזה ששטחם ההולך וגדל (האם הם ישיגו את מדורי האוכל?) לעומת ההיעלמות השיטתית וההדרגתית של מדורי מדע פופולרי למיניהם בטח אומרת משהו רציני על החברה הישראלית וערכיה, לא?
איפה סבתא
"הציור השבועי לילד" של ג'קי במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות" היה זה מכבר למיתולוגיה. במשך מאות שבועות, בעקביות ראויה לציון, הוא משרטט, במסווה של חידה-ציור את דמותה (ודימויה) של המשפחה הישראלית: מאושרת, חייכנית, בעלת שלושה ילדים וסבתא. הבנים, כמובן, חוגגים את חגי ישראל כשכיפה חיננית לראשם, אבל יוצאים לטיוליהם התכופים בחיק הטבע בלעדיה (אבל עם הסבתא, ו/או הכלב המשפחתי).
האב, מה לעשות, אפילו יוצא לעתים למילואים על גבי טנק (שנראה כמו פיל חביב). אבל זה רק בכאילו. ואילו בחירת השמות הירחמיאלית (בניגוד למודעות האבל – ראה להלן) רק מוסיפה לחינניות (וגם לחוסר הממשות) של המשפחה הגרעינית הנפלאה הזו: שוב הילדים עידן, טל ומוישהל'ה, או גיורא, ענת ודבורה (או מיני קומבינציות בלתי אפשריות לשונית שכאלה) מחפשים את סבתא. עזרו להם ילדים. ואל תשכחו לצבוע את הציור בצבעים יפים.
מודעות אבל
זה, אולי, פרויקט המחקר המעניין והמלהיב מכולם בהיסטוריה של העיתונות הישראלית. איך, מתי ולמה התפתחה תופעה ישראלית זו, הייחודית בתוכנה, בצורתה, בהיקפה ובלשונה? מאיזו מסורת (מזרח-אירופית ויידית, כלל הנראה) נולד הנוהג הזה, המחליף את טור הפטירות התמציתי של רוב העיתונות האנגלוסקסית? מתי הפך הגודל לסמל מעמד ועוצמה, כמו גם מספר ההפניות? מה חלקן הכלכלי בהכנות הכלליות מפרסומות?
שימו נא לב להבדלים בין שפת המודעה הדתית או המסורתית (על שמות התואר כ"צדקת" או "מעונה בייסורים", להבדיל) לבין זו החילונית (האינפורמטיבית והסולידית).
מתי הפך הצירוף הנדיר מאוד הי"ד (שבמשמעותו המקורית היה קריאה לאיפוק, בבחינת את דמו יקום "השם", לא בני-האדם) לקריאת תיגר צמאת דם, ומשם לנוסח הרשמי של מודעות אבל ממלכתיות על חללי ה"טרור" (אבל ליהודים בלבד – קורבנותיו של ברוך גולדשטיין, למשל, לא זכו למודעה דומה), לצד ביטוי הזעם "בידי בני עוולה", שהוא, בעצם, סוג של קללה שהפכה ממוסדת?
וכמובן, לא פחות חשוב, מודעות האבל הן מסמך היסטורי חשוב לתולדות השמות הפרטיים העבריים (שהם, מיותר להגיד, המייצגים המובהקים של אתוס והקשר תרבותי). הנה הם יחד, כל הדורות כולם, מתאבלים וכואבים את מותו של האב והסב "גדליה" – הילדים: יגאל ואהוד, הנכדים: ארז, אלון ויעל, והנינים: מור, תום גל, שיר וים.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 31, מרץ 2001