בעקבות התאבדותו של מוני פנאן

בפתח התוכנית טוען עמנואל רוזן כי אי-הדיווח על עסקיו של פנאן לפני התאבדותו עלול להפוך ל"מחדל יום הכיפורים של כתבי הספורט", וקורא להם לחקור את הנעשה בקבוצת מכבי תל-אביב.

בהמשך משוחח רוזן עם אריה מליניאק, פרשן הספורט של "ידיעות אחרונות", אביעד פוהורילס מ"מעריב" ועומר בנוביץ' מערוץ הספורט, ושואל אותם על אודות המידע שהיה בידיהם על עסקיו של פנאן בטרם התאבד ועל הסיקור שקבוצת הכדורסל זוכה לו.

כיצד ייתכן שעיתונאי הספורט לא ידעו על הסיפור? האם היו עיתונאים שידעו, אך חששו לפרסם מחמת מעמדה של קבוצת מכבי תל-אביב ומוראם של העומדים בראשה? האם כתב המסקר מקרוב את הקבוצה ותלוי בה יכול לדווח עליה באופן ביקורתי? האם ערוץ הספורט, המשדר השנה את משחקי הקבוצה, מסוגל לסקר את הפרשה באופן הגון?

על סיקור העובדים הזרים וילדיהם

עמנואל רוזן משוחח עם טליה פלד-קינן מחדשות ערוץ 10 ועם חיים זיסוביץ', ראש מערך ההסברה באוניברסיטת בר-אילן, על הסיקור התקשורתי של איומי הגירוש על עובדים זרים וילדיהם.

האם התקשורת תופסת עמדה, והאם ראוי שתתפוס עמדה בשאלת גירושם של העובדים וילדיהם? האם הסיקור רגשני וחד-צדדי? האם יש נושאים שסיקור רגשני וחד-צדדי שלהם הוא הסיקור הראוי? והאם מתקיים דיון רציונלי לצד הסיקור הרגשני?

פינתו של ידידיה מאיר

ידידיה מאיר מדבר על ההתעלמות התקשורתית מעצם מעשה ההתאבדות של מוני פנאן ועל ההשפעה האפשרית של אי-גינוי ההתאבדות על אנשים השוקלים לשים קץ לחייהם.