העובדות הבאות הן פשוטות אך מפתיעות. וכמעט כרגיל, מעולם לא נערך בהן דיון רציני: הטלוויזיה הישראלית מספקת, באופן שיטתי, תוכניות שבהן בוטות מינית מפורשת, באומר ובתמונה, היא בעלת דרגת הנגישות הגבוהה בעולם. לכל המאזינים. בכל הגילים. בכל שעות היום.

במלים אחרות: ילד בן עשר, שמתלבט מול המסך המפוצל של הכבלים בין ערוץ הילדים לערוץ הספורט, זוכה לראות במרכז התמונה עירום נשי גלוי מערוץ האופנה. ערוץ ממלכתי משדר את תוכניתה של דנה מודן, ובה דיון מעמיק ונטול פיפסים בגודל איבר המין הגברי ויתרונותיו, דיווח על אורגיות ושעשועים מיניים, וכיוצא בזה נושאים שברומו של עולם התרבות התל-אביבי. ערוץ 3 משדר לא פעם פורנו רך לקראת חצות. ערוץ הסרטים אינו מקפיד שסרטים למבוגרים בלבד ישודרו בשעות של מבוגרים בלבד.

שיהיה ברור: אין באמור לעיל משום הבעת דעה פוריטנית או מוסרנית, ובוודאי שלא קריאה לצנזורה, השם ישמור. סתם תהייה סוציו-תקשורתית – איך זה קורה, ולמה אף אחד לא מדבר על זה? בארצות-הברית אף ערוץ ממלכתי לא היה משדר תוכנית כמו זו של מודן, מאימת המפרסמים, והיא היתה נודדת לאחד מערוצי הצפייה בתשלום (יקר). באירופה, צופי ערוץ האופנה בוררים אותו בקפידה, משלמים עבור העונג בכסף טוב. אף אחד לא מקבל אותו אם הוא (או היא) לא ממש רוצים, או רוצים רק לראות ערוץ חינוכי או תרבותי. עסקת החבילה הזו (רוצה תרבות? רוצה ספורט? רוצה רוסית? קח עירום באותו כסף) היא המצאה ישראלית.

לא צריך להיות מומחה גדול כדי לדעת שהתשובה קשורה לצורת חשיבה תרבותית ישראלית כה אופיינית – או שאתה שמרן, כלומר מסורתי, כלומר דתי, כלומר חרדי, כלומר לא צופה בטלוויזיה בכלל (או לא קורא עיתון עברי חילוני, שמודעות הסקס שבו לא היו מתפרסמות בשום עיתון מכובד באירופה) או שאתה מתקדם, כלומר מתירני, כלומר פרוע כזה, כלומר שובב כזה, כלומר צעיר ברוחו כזה, עד שעצם הרעיון שיש אנשים שהיו שמחים אם מיניות מפורשת ובוטה היתה מוגבלת על-ידי תשלום, שעות צפייה ופירוק של חבילת הכבלים כנהוג בכל מקום נורמלי, מזעזע אותך כמעט כמו דתיים בממשלה. רעיון כבד כזה, מרובע נורא, לא?

▪ ▪ ▪

העיתונות הישראלית, רובה ככולה, רתמה את עצמה לעזרת ברית נאט"ו במלחמתה נגד המדינה היוגוסלבית. זה לא רק ההצדקה המוחלטת של ההפצצות, וזה לא רק חוסר ההבנה המשווע לנסיבות ההיסטוריות והפוליטיות שעומדות בבסיס הסכסוך – זה בעיקר, כדרכה של תקשורת ההופכת לתעמולה, השמטה והצנעה לא מודעות (או אולי כן?) של עובדות "אחרות", כאלו שיקשו על (או יסתרו את) הדמוניזציה של העם הסרבי והנשיא מילושביץ'.

נכון, גם בבוסניה ובקרואטיה ביצעו מיליציות עממיות סרביות, בעידוד הצבא, מעשי טבח ואונס מחרידים. אבל מישהו מזכיר לנו שהסכסוכים האלה הסתיימו, תחת מטרייה בינלאומית, בגירוש המוני של אוכלוסייה סרבית שלווה מאזורים שבהם היא גרה מאז ומעולם (ושרק המרשל טיטו, במחווה של פיוס לאומי לאחר מלחמת העולם השנייה, העביר לרשות קרואטיה ובוסניה האוטונומיות)? מישהו שמע כאן על מעשי הטרור של צבא השחרור האלבני, שגרמו להקשחת העמדה הסרבית?

כדי לתאר את מילושביץ', איש עם קופת שרצים שאינה מוטלת בספק, שלפה העיתונות הישראלית ממאגר הקלישאות שלה מבחר דימויים שטניים, מהסוג ששמור לסדאם חוסיינים למיניהם (אבל אף פעם לא לפינושה הצ'יליאני, לפורסטר הדרום-אפריקאי, לצ'אושסקו הרומני כל עוד היה בחיים; מעניין מדוע). משום כך הצניעה התקשורת המקומית כל דיווח מפורט על קבלת הסדר קוסובו על-ידי שני שלישים מהפרלמנט היוגוסלבי.

▪ ▪ ▪

כותרת במדור הסאטירי של ירחון הספורט "שם המשחק" ידעה לבשר כי "מנצ'סטר יונייטד רוצה את רמי וייץ". זה בהחלט מצחיק, הסיקור המקומי של משחק גמר גביע אירופה בין באיירן מינכן ומנצ'סטר יונייטד, אותו בליל מיוחד במינו של אהדה בלתי מרוסנת לקבוצה אחת ודעות קדומות המבוססות על תדמיות לאומיות, שהעיב על דיווח עיתונאי וספורטיבי הולם. מצחיק מאוד, אפילו. עיתונאי ספורט אירופי, בעיקר אנגלי, לו נקלע לאזורנו היה מתגלגל מצחוק.

זה התחיל כבר בכינוי הפמיליארי "מנצ'סטר" (אתם מתארים לעצמכם שקבוצה ישראלית היתה נקראת בשיטתיות על-ידי פרשנים אירופים "תל-אביב" או "חיפה"?). זה המשיך בכתבות ההכנה למשחק, והגיע לשיא בערב המשחק עצמו – מנצ'סטר (סליחה, מנצ'סטר יונייטד), "הקבוצה האהודה בעולם" (נכון, כנראה, אבל על-פי הסקרים היא גם הקבוצה השנואה ביותר באנגליה!), נלחמת בבאיירן מינכן, "הקבוצה השנואה באירופה" (לא נכון, ובכלל – שתי הקבוצות דומות מאוד בעניין הזה, עם הרבה מאוד אוהדים, דווקא הרחק מהעיר שהן מייצגות, ועם הרבה מאוד שונאים). באיירן מינכן תציג, כמובן, את הכדורגל ה"גרמני" – "חסר השראה, יעיל, שבלוני" (קשקוש מוחלט. באיירן עשתה את דרכה לאליפות השנה במפגן של כדורגל מבריק ורב-שערים). מהרכבה של מנצ'סטר יונייטד נעדרים שחקני מפתח (נכון, אבל גם מבאיירן).

ואיך אפשר בלי רמיזה על העבר הגרמני? "מעניין איך היו מרגישים שחקניה שחומי העור של מנצ'סטר מול מינכן בשנות השלושים", שואל "מעריב". מעניין איך מרגישים שחקניה שחומי העור של באיירן מינכן עכשיו. מעניין איך היו מרגישים קוראי העיתונים וצופי הטלוויזיה הישראלים אם מישהו היה מספר להם סוף-סוף שבאיירן מינכן, בניגוד לקבוצות אחרות, סירבה לפטר את מנהליה היהודים בשנות המשטר הנאצי, התחמקה מהשפעה נאצית, ורק באפריל 43' נכפה עליה בכוח יו"ר מטעם המפלגה הנאצית.

סופה של הפארסה התקשורתית ידוע. באיירן מינכן שיחקה טוב מיריבתה, והציגה כדורגל משוחרר ויצירתי. "מנצ'סטר" הציגה כדורגל "גרמני" חסר השראה, וניצחה בסגנון "גרמני" – כלומר, עם הרבה מזל ושני שערים מכוערים, בדקת הסיום. ועל רקע שאגות השמחה של שדרי ערוץ הספורט יכולנו לצפות בקופור, שחקנה האפריקאי של באיירן מינכן השנואה, ממרר בבכי. עד כאן תדמיות. 

עמוס נוי הוא איש מחשבים 

גיליון 21, יולי 1999