אכן, אנו חיים בזמנים אפלים. והתקשורת הישראלית יכולה לחגוג עתה את שעתה המכוערת והמבישה ביותר. ולמרות שלהתגייסות הטוטאלית-כמעט של העיתונאים (בעיקר בכלי התקשורת האלקטרוניים) למכונת התעמולה הממשלתית יש היסטוריה ארוכה - מימי פעולות התגמול, דרך ימי גולדה ומלחמת ההתשה, וכלה בחודשים הראשונים של מלחמת לבנון - בכל זאת ניתן היה לקוות לסחורה קצת פחות קלוקלת.
ההוכחה לכך קלה למדי: לפניכם מקבץ אקראי של שאלות, שכותב שורות אלה מחשיב כמרכזיות להבנת המצב. מתי, בכנות, אתם זוכרים שהן נשאלו, נידונו, או נותחו? (לנוחות הקוראים, וכמובן העיתונאים, מובאת תשובת העיתונות ה"רשמית" כפי שהורכבה לאחר עיון באינספור עיתונים מהחודשים האחרונים).
צילום: רויטרס
מדוע החלו פיגועי ההתאבדות רק בשנות התשעים? בתגובה לאיזה אירוע בוצע פיגוע ההתאבדות הראשון? ובתגובה לאיזה אירוע קיבלה השיטה הזו גושפנקה מוסלמית דתית?
טוב, זה ממש קל. כולם - מארי שביט ועד תומס פרידמן - יודעים את התשובה. זה קשור לאופי הערבי, לפנאטיות האסלאמית, וכמובן, חשוב מכל, מדובר בתגובה לעלייה הדרסטית בצריכת הקרואסונים של האליטות הישראליות, שעוררה אצל הקיצונים האלה יצרים קמאיים של שנאה וצימאון דם.
כמה מסעיפי הסכם אוסלו הופרו על-ידי ישראל? וכמה מהם קוימו?
נו, באמת. ישראל הקפידה על קיום כל סעיפי אוסלו, החל במהותיים ביותר - ולראיה, ההקפאה המוחלטת של ההתנחלויות, הזכורה היטב לכולנו - וכלה בטכניים, כמו המלחמה בהסתה - ואכן, קריאות פומביות להשמדת עם במגרשי הכדורגל נענשות בחומרה, ואישי ציבור התומכים בטיהור אתני (המכונה לעתים "טרנספר") הורחקו בשיטתיות מכל עמדת השפעה בממשלה ובכנסת.
במה מתבטאת העליונות המוסרית של חיילי צה"ל?
כאן מדובר בחידוש מסוים בתורת האתיקה - עליונותו המוסרית של צה"ל באה לידי ביטוי לא בפעולותיו אלא דווקא במה שהוא יכול היה לעשות ולא עשה. הוא לא הפציץ מן האוויר מחנות-פליטים, והוא לא השתמש בנפאלם או גז. הוא היה יכול להיות מה-זה רע. אבל הוא לא, ובגלל זה הוא טוב.
כמה סרבני גיוס יושבים כעת בכלא? ומה היקף התופעה של סרבנים בשטח?
אין דבר כזה. ההתגייסות היא מעל ומעבר, ההתנדבות מרקיעה שחקים, המוראל גבוה, וכל החבר'ה מתים לעשות את העבודה כי מישהו חייב לעשות אותה. ואפילו ברדיו מנגנים את "פרחים בקנה ובנות בצריח", שזה סימן מובהק לחוסן ואחדות.
איזו הודעה רשמית חסרת תקדים, יחסית, יצאה לאחרונה מטעם הצלב האדום בשטחים?
באמת, איזה הודעה?
מה פעלה הרשות-הפלסטינית בתחום החינוך, הבריאות, התשתיות, הפיתוח האורבני?
דנקנר יודע. כלום. לא ספרי לימוד, לא סלילת כבישים, לא שיקום בתי-החולים, לא שיפוץ השוק הישן בחברון, שנחשב הישג ארכיטקטוני בקנה-מידה עולמי. עובדה: איפה כל זה עכשיו? למה זה מתפרק כל-כך בקלות איך שהטנק או הדי-9 נוגעים בזה?
כמה תיקי רצח בלתי מפוענחים של פלסטינים בידי "יהודים קיצונים" נמצאים במחוז ש"י? וכמה חקירות מצ"ח נפתחו בשנה האחרונה נגד חיילי צה"ל על התעללות?
מה זה קשור?
מדוע מונעים חיילי צה"ל העברה של תרופות ומזון מטעם ארגונים הומניטריים לאוכלוסייה אזרחית?
שלילי. זאת אומרת, חיובי. זאת אומרת, ראשית, לא יעלה על הדעת שצה"ל ימנע תרופות ומזון מאוכלוסייה אזרחית. שנית, מה שיתבצע הוא, והיה ויסתבר שההתרעות המודיעיניות על משלוח נשק נ"ט מהחיזבאללה בתוך מטען חיתולים של "רופאים למען זכויות אדם" מקבלות לאחרונה דרגת סבירות נמוכה, צה"ל יבצע את המוטל עליו במקום ובזמן כפי שיידרש. לשאלה הבאה.
מה באמת הציע ברק לפלסטינים בקמפ-דייוויד ובטאבה?
פה באמת אין שום שאלה והכל גלוי. ברק הציע הצעות מרחיקות לכת, וויתורים כואבים ביותר, שכללו, נו, משהו עם השוטרים במעברי הגבול, לא? והמים, היה משהו עם המים, או עם ירושלים כזה, או עם המרחב האווירי, נדמה לי, מין חלוקה כזאת לקנטונים, ועוד סמכויות בנושא הזה של איך-קוראים-לזה, הדבר הזה, הדבר החשוב הזה. שער המטבע, אולי?
כמה מהמנהיגים שהובילו את עמם להסכם אוסלו נרצחו בידי מתנקש שנשלח על-ידי מתנגדי ההסכם?
את זה למדנו בבית-ספר - כל מנהיג שלהם שיחתום אתנו על הסכם שלום יירצח. ככה זה אצלם. וזאת הבעיה האמיתית.
איך זה שבן-אדם פשוט, כמו כותב שורות אלה, יודע בקלות רבה כל-כך הרבה עובדות חשובות ורלבנטיות שכמעט אף עיתונאי מקצועי לא מצליח לדעת (או, נכון יותר, מצליח לא לדעת)? איך זה שבכל שיחה מזדמנת עם חייל סדיר הוא מספר, לפי תומו, על יותר מעשי אכזריות מכל חקירות הפצ"ר גם יחד? איך זה ששיטוט אקראי באתרי אינטרנט מגלה גם ויכוח גלוי וערני בקרב הפלסטינים בעניין פיגועי ההתאבדות, משיקולים מוסריים ופרקטיים? איך זה שמספר שיא של סרבני גיוס (למעלה משלושים) יושבים בכלא בדממה תקשורתית? איך זה שמגויסי מילואים יודעים לדווח על תופעת "סרבני השטח", שבמהלך פעולה נגד אזרחים נשברים ומבקשים להשתחרר, אבל אף כלי תקשורת לא? איך המעצמה הגרעינית שולחת מאה אלף חיילים מצוידים במיטב הנשק, במסוקים ובטילים, נגד ציבור אזרחי, ובכל זאת משמרת את עליונותה המוסרית? איך עורך "מעריב", במאמר מערכת מתלהם ותוקפני, מביע את דעותיו (הלגיטימיות!), אבל מפגין בורות מוחלטת בעובדות הבסיסיות? איך הפצצות כל-כך חכמות והעיתונאים כל-כך טיפשים? איך, באמת איך?
השאלה הזו בהחלט ראויה לדיון רציני. אולי העיתונאים הם באמת כולם טיפשים, אבל זה לא לגמרי נראה לי. אולי הם מפחדים מהעורכים שלהם, שמפחדים מהמנהלים שלהם, שמפחדים מדעת הקהל, כלומר מהרייטינג. אבל גם זה לא ממש בטוח, בעיקר בקרב עיתונים שלא מהססים לחשוף פרשות שחיתות פליליות של אישי ציבור פופולריים ללא ניד עפעף.
ואולי העיתונאים האלה עושים צחוק מעצמם בגלל שהם פשוט מאמינים בזה - הקונפורמיזם שלהם בשאלות לאומיות חזק בהרבה מהאינסטינקטים המקצועיים שלהם. הם באמת מאמינים, או רוצים להאמין, בעליונותנו המוסרית, ב"אין ברירה", ב"מלחמה על הבית", או בתיאוריית הקונספירציה האנטי-קרואסונית האסלאמית הבינלאומית. למרות נסיונם המר עם דיווחי צה"ל, הם ישובו ויאמינו להם בעתות מצוקה. למרות הזעזוע שלהם ממעשי אכזריות, הם ישובו ויצדיקו אותם ברגעים של עמימות מוסרית וייאוש.
זה פתטי, אבל הם באמת ובתמים מנסים לשמר דימוי עצמי נורמלי בזמנים האפלים. בדיוק כמו החברה הישראלית. לא יותר, וגם לא פחות.
גיליון 38, מאי 2002