תשמעו סיפור יפה לילדים: פעם היה בית-משוגעים. בבית-המשוגעים היו המון אמצעי תקשורת. היו שם המון כתבי-עת בכל מיני שפות, עיתונים יומיים, ושבועונים, וירחונים, ומוספים. והיו שם המון תחנות רדיו - ממלכתיות, וצבאיות, ומקומיות, ופיראטיות. והיו שם המון תחנות טלוויזיה, מכל מיני סוגים ובכל מיני שפות.
במבט מבפנים, נראה כל הבליל התקשורתי הזה ערני, וססגוני, ומגוון, וביקורתי. יש שם קשת של דעות, ודיונים טלוויזיוניים קולניים, ותחקירים, וחשיפות.
ורק מבט אקראי מבחוץ מגלה לפעמים את הנחת היסוד המשותפת לכל החבורה הפעלתנית והצבעונית הזו, המתאפיינת לא רק במה שהיא עושה, אלא, בעיקר, במה שהיא שותקת עליו - אמצעי התקשורת האלה מובנים, בעצם, רק לדיירי בית-המשוגעים.
איור: בתיה קולטון
▪ ▪ ▪
יש שאלות - חשובות, נכבדות - שעצם הצגתן הוא אי הצגה, כלומר שתיקה, כלומר הסתרה, של שאלה אחרת. יש דיונים כאלה, שעצם העיסוק בהם, שעצם הניסיון להשיב עליהם, ואפילו מתוך עמדה "נכונה", מאמץ את הנחות היסוד של הדיון, ולכן מוביל להכרה לא לגמרי מודעת בלגיטימיות של נושא הדיון, כלומר בשתיקה על דיון אחר ועל שאלה אחרת.
בשבועות שלפני הבחירות התנהל בעיתונות העברית, הכתובה והאלקטרונית, ויכוח ערני על פסילתם של אחמד טיבי ועזמי בשארה בידי ועדת הבחירות המרכזית, כמו גם על אי פסילתו של ברוך מרזל.
היו בדיון הזה המון דעות והמון השקפות: דיברו שם על זכותה של ה"דמוקרטיה" ל"התגונן" ועל "חופש הביטוי", ועל החשש מ"קרע" עם האוכלוסייה ה"ערבית", ועל יכולתה של "דמוקרטיה" לחיות עם עמדות "זרות", "קיצוניות", "אחרות".
במבט מבפנים זה היה דיון רציני וחשוב של עיתונות חופשית ופתוחה.
אבל, לעזאזל, יש גם מבט אחר, מבחוץ - זה שרואה שכעשרים אחוז מהמועמדים לכנסת הזו תומכים, פשוטו כמשמעו ובגלוי, בטיהור אתני של הפלסטינים (ושלושה מהם, עד רציחתו של שר התיירות, כיהנו כשרים בממשלה היוצאת), מבט שמבחין שכשבעים אחוז מהמועמדים לכנסת תומכים בהמשך האפרטהייד החוקתי והמעשי כלפי תושבי ישראל הפלסטינים, או בהחרפתו.
מפלגות חד"ש ובל"ד תומכות בשוויון אזרחי מוחלט ומלא לערביי ישראל (כשהשנייה מוסיפה גם תביעה לזכויות של מיעוט לאומי). רק לאלוהי המשוגעים - ולתקשורת האירופית האוהדת והסלחנית (ממש כך!) ולקוצר ההבנה של התקשורת האמריקאית - פתרונים, איך, לכל השדים והרוחות, הפכה תמיכה ליברלית בהחלת החוקה האמריקאית (או עקרונות המהפכה הצרפתית) על אזרחי מדינת ישראל לעמדה שראוי בכלל לקיים עליה דיון רציני, ואיך הפך מרזל לבדו - ולא איתם, לפיד, בן-אליעזר, קליינר, הנגבי, אוחנה, ליברמן, שרנסקי ודומיהם - לקוטב ה"קיצוני" האחר.
▪ ▪ ▪
יש שחקן כדורגל שקוראים לו נג’ואן גרייב. כפי ששמו מרמז, גרייב הוא "ערבי אזרח ישראל" שאף שיחק בנבחרת ישראל. ערב משחק ליגה חשוב, הוא רואיין על-ידי מדור הספורט של המקומון החיפני "כל-בו", וצוטט כמי שמגלה הבנה מאוד מסויגת למתאבדים וגם (גרוע מזאת) כאומר "שרון גרוע מסדאם".
ההתבטאות הזו הפכה לכותרת ענק במקומון, עשתה את דרכה למדור הספורט של "ידיעות אחרונות", הפכה לראיון "נוקב" בערוץ 33, וזכתה להתייחסות של הוגי דעות בתחום הספורט בתוכנית הכדורגל של ערוץ 1.
גרייב עצמו התנצל בפני "מי שנפגע". יושב ראש הקבוצה שלו מנצרת נשמע מצטדק כשהכריז שיאסור על שחקניו (הערבים, אלא מה) לדבר על פוליטיקה כי "אנחנו מתעסקים בכדורגל". אחרים קראו להשעות את גרייב, או לפחות לשלול ממנו את הכבוד שבהשתתפות בנבחרת הלאומית.
כי במבט מבפנים ההתבטאויות האלה של גרייב, הן מבחינת תוכנן והן מעצם קיומן, הן חדשות מרעישות, ראויות לדיון ציבורי נרחב.
במבט מבחוץ, לכל הרוחות, זה נראה אחרת: מותר לשחקן ערבי להתבטא בנושאים פוליטיים. מותר לו אפילו להחזיק בדעה הלגיטימית ש"שרון גרוע מסדאם". הוא לא צריך להתבייש, הוא לא צריך להיחקר, הוא לא צריך להצטדק, הוא לא צריך להתנצל, הוא לא צריך להיענש. נקודה.
כי מי שמדבר על גרייב שותק על דברים אחרים - על ההתאחדות לכדורגל, שמשיתה עונשים משמעתיים חסרי תקדים על קבוצות ערביות. על אלפי האוהדים, הקוראים "מוות לערבים" מדי שבת (אפילו כהקנטה ספורטיבית, מדובר, סוף כל סוף, בקריאה לרצח עם), על אוזלת היד המכוונת בטיפול בתופעות האלה. על השחקנים הערבים, שחוששים לפתוח את הפה בגלל אותה דה-לגיטימציה מיידית ואוטומטית. אפשר אפילו להזכיר איך התארגנו שחקני כדורגל באירופה למלחמה (כן, פוליטית! ) בגזענות, ולמה מותר לזינאדין זידאן לפעול במרץ נגד לה-פן ואסור לערבי ישראלי להתבטא חלושות נגד שרון.
השבוע פורסם שבלם מכבי חיפה, אריק בנאדו, מצטרף לליכוד. במבט מבחוץ, אפשר לדמיין כותרת ענק, מלווה בראיונות נוקבים: "בנאדו יורק בפרצופם של אוהדי חיפה הערבים - מצטרף למפלגה המרעיבה את בני עמם". במבט מבפנים, רעיון כזה נראה כמו בדיחה גרועה.
וחוץ מזה, אגב, גרייב, כמו גם מקורבים אחרים (גם מתוך המקומון), מכחיש אמנם את הציטוטים, אבל זה באמת לא מענייננו.
▪ ▪ ▪
יש ערוץ טלוויזיה כזה, נידח, שקוראים לו "מצו". הוא מתמחה במוסיקה, מחול, אופרה, דברים כאלה. הוא מיועד, זה ברור, לאנשים תרבותיים עם משקפיים עגולים ומבטא צרפתי קל, מהסוג שהשפה העברית המדוברת מלאה בכינויי גנאי עבורם.
החתום מטה, כידוע, הוא מין איש תרבותי כזה עם משקפיים עגולים (אבל בלי מבטא צרפתי קל). לכן הוא צופה לעתים בערוץ הטלוויזיה "מצו".
וכך, בשבוע שעבר, במהלך צפייה בערוץ האיכותי הזה, בין תוכנית על המנצח ג’וליני לאוסף מיצירות של בראהמס, זכה החתום מטה לבלות שעה שלמה עם נגן העוד מרסל ח’לייפה (פלסטיני לבנוני) וקבוצת נגנים.
די מדהים, לא? בלי התראה מוקדמת, שלא במסגרת פרויקט ידידות ואחווה, מחוץ לפינת פולקלור קבועה, ובהעדרם של ג’ינג’י כזה או אחר, שמבשר בחית ועין מעושות על התחלתה של תוכנית מוסיקה "מזרחית", או ים-תיכונית, או ארץ-ישראלית, או איך שלא קוראים לזה היום (מלווה בחבורה צעקנית של בחורות מענטזות וגברים לועסים). סתם ככה, מוסיקה ערבית קלאסית איכותית, בביצוע משובח, כחלק נורמלי וטבעי מרצף תוכניות תרבות סולידיות, בלי הצהרה, בלי אמירה, בלי התנצלות, ובלי לבלבל את המוח יותר מדי.
כי במבט מבפנים, אין מוסיקה ערבית, אין תרבות ערבית, אין אפילו שפה ערבית - לא בתרגום של ערוצי הטלוויזיה, וגם לא בכספומט שלי המדבר רוסית מצוין, לא בכרטיס הקולנוע, או במערכת הכריזה בשדה-התעופה.
אבל במבט מבחוץ, ערוץ "מצו" הוא הנורמה והנורמליות, ואילו ההכחשה השיטתית של תרבותו ושפתו של כל אזרח שישי - שהתקשורת הישראלית מבצעת בשמחה ובהצלחה - היא, איך לומר, ממאפייני בית-המשוגעים.
כמו הדיון בלגיטימיות של מפלגה התומכת בשוויון אזרחי מלא. כמו ההאשמה כלפי התבטאויותיו של נג’ואן גרייב, כמו השמחה נטולת הביקורת לקראת ההתקפה על עיראק.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 43, מרץ 2003