קראתי השבוע את כתבתה של רוני לינדר ב"דה מרקר" המציגה לקוראים את פרופ' יצחק קרייס, מנכ"ל בית החולים שיבא, ואת האתגרים והמציאות המורכבת שפגש במהלך השנה האחרונה. פרופ' קרייס ניצב בקו החזית של מקבלי ההחלטות לטיפול בחולי הקורונה והיה הראשון בארץ שהסכים לקלוט חולי קורונה שהגיעו מספינת ה"דיימונד פרינסס". אין ספק שהשנה האחרונה הייתה תקופה מאתגרת של למידה תוך כדי תנועה וקבלת החלטות, עם השלכות נרחבות על מציאות חיי כולנו, בעולם של אי ודאות.

על פניו נראה שהקורונה וההתמודדות איתה הביאו להכרה בחשיבות של בית החולים מצד בעלי עניין שונים וכן לאימוץ של גישה מערכתית ("אקו-סיסטמית") לפעילות במרחב על ידי פרופ' קרייס: "בקורונה למדנו שמוסדות כמו שלנו משפיעים על הקהילה והחיים בישראל יותר מאשר מעצם הטיפול בחולים [...] אפשר וצריך להשתמש ביתרונות היחסיים של שיבא והאזור סביבה כדי ליצור הכנסות לבית החולים שינותבו למטרותיו - מחקרים, חדשנות ופיתוח כולל של בית החולים".

מהדברים משתקפת חשיבה מערכתית ורצון להשפיע על הארגון באופן שיביא איתו לצד הטיפול בחולים גם משאבים כלכליים ממקורות אחרים מאלו שקיימים כיום ברשות בית החולים. השפעה שתסייע לבית החולים שיבא לנוע ממציאות הישרדותית למציאות משגשגת ורווחה כלכלית.

איפה ה"אקו" בתוך הסיסטם הזה? היכן הטבע הקונקרטי והמטאפורי? לא מצאתי אותו כמרכיב בתוך החזון, אלא רק ברקע כתפאורה ליושבי המגדלים שפרופ' קרייס מוכן לקדם במטרה להפוך את הקרקעות סביבו למזומנים

פרופ' קרייס עומד על גג אחד הבניינים ומשקיף על האזור, פורס את חזונו, עם המבט אל המרחב העירוני הסובב והתמורות הצפויות להתחולל בו בשנים הקרובות. התיאור הציורי משול לאפשרות לראות את המציאות העתידית ממקום גבוה הצופה אל פני העתיד של המרחב כולו. בחזון משולבת טרמינולוגיה חדשנית ומושגים כגון: "עיר הבריאות", הורדת גדרות, השפעה על החיים הציבוריים, טובת הצמיחה שלנו, שיתופי פעולה, מרכז חדשנות בשיקגו, עמק הסיליקון של הביומד ועוד. אבל... איפה ה"אקו" בתוך הסיסטם הזה? היכן הטבע הקונקרטי והמטאפורי? איפה הוא מצוי בתוך החזון המורכב הזה שנפרש לנגד עינינו?

לא מצאתי אותו כמרכיב בתוך החזון, אלא רק ברקע כתפאורה ליושבי המגדלים שפרופ' קרייס מוכן לקדם במטרה להפוך את הקרקעות סביבו למזומנים: "אני רוצה שתרגישי את זה - את מסתכלת מסביב וכל מה שאת רואה זה עיר הבריאות. כל הפרדסים האלה שאת רואה? יהיו בניינים ושכונות חדשות. זאת חירייה, זה אור יהודה, הבקו"ם, כל זה הופך להיות מבני מגורים. אנחנו פותחים את היציאה הדרומית משיבא, מורידים את הגדרות, והפארק והדשא שמסביבנו יהיו החצרות של הבתים מסביב. אני רוצה שאנשים יעשו פה את הצעידות שלהם, שזה לא יהיה בית של חולים, אלא שיהיו פה חיים של עיר, כמו מאונט סיני בניו יורק".

זה לא חזון "אקו סיסטמי", אלא עיוורון! המציאות הצפויה להתגלם במרחב העירוני העתידי הזה לא כוללת את הטבע, על איכויותיו הבריאותיות לאנשי העיר העתידית. את הפרדסים יכרתו, את הריאה הירוקה יעקרו. אמנם זה חזון אשר מביא איתו למרחב התודעה הציבורית את המושג עיר בריאות, שעל פניו מונע מכוונות טובות לעתיד בריא ומקיים לשכנים, לתושבים, לחולים ולחולים מעבר לים, אך זה חזון של שינוי ותמורה במציאות חיינו, שנעדר את ה"אקו" במובנו העמוק (deep ecology) כך שהוא למעשה בכיה לדורות.

העיוורון לטבע וחשיבותו אינו נחלת פרופ' קרייס או בית חולים שיבא בלבד, זו תופעה הולכת וגוברת במציאות חיינו, פועל יוצא של צמצום האינטראקציות המשמעותיות שיש לאדם עם הטבע, עם גידול האוכלוסייה והמעבר לחיים בערים גדולות

וכך, במקום לדמיין את עיר העתיד, שבה בריאים וחולים יהנו ממרחבים ירוקים ובהם פרדסים ופארקים, נעתי גם אחורה לזיכרון רחוק מהחצר הפנימית של ההוספיס בשיבא, שם נפרדתי מבן דודי. בחצר הזו, בתוך הכאב האישי, פגשתי את העיוורון לחשיבות של הטבע כמרחב מרפא. בחצר הזו הבנתי שהחצר הפנימית הזו, בהוספיס, יכולה היתה להיות חצר מרפאת עבור משפחות החולים, מרחב אחרון נעים ומרגיע לחולים ומקור לחוזק ועוצמה לצוות הרפואי. אך הפוטנציאל האדיר הזה לא מומש כלל.

העיוורון לטבע וחשיבותו אינו נחלת פרופ' קרייס או בית חולים שיבא בלבד, זו תופעה הולכת וגוברת במציאות חיינו, פועל יוצא של צמצום האינטראקציות המשמעותיות שיש לאדם עם הטבע, עם גידול האוכלוסייה והמעבר לחיים בערים גדולות. לעיוורון זה השלכות אישיות ומערכתיות כאחד.

אם יש משהו שהקורונה לימדה את החברה בישראל בשנה האחרונה, תוך כדי הסגרים והריחוק החברתי, זה הערך והמשמעות של הטבע לרווחה הנפשית והפיסית שלנו. אם יש איזה יתרון לשיבא ביחס לבתי חולים אורבניים אחרים, כמו "מאונט סיני" בניו יורק או בית חולים דג'אני ביפו (עם עצי הפיקוס העתיקים בחצר המרשימה שלו), הרי זה הטבע שמצוי בתוך בית החולים עצמו. העצים הוותיקים, המרחבים הפתוחים שבהם ניתן להסתובב ולשהות.

אך למרות זאת, ועל אף קיומו, נדמה שהטבע הקונקרטי נמצא ברקע הדברים ולא זוכה להכרה ולהוקרה כמרכיב משמעותי לרווחה ולבריאות של כלל באי בית החולים: המטופלים, בני משפחותיהם והצוותים הרפואיים והמנהליים.

מהכתבה משתקף שפרופ' קרייס הנהיג את שיבא באופן מעורר השראה בשנה האחרונה, ושהוא מבין את החשיבות של שיבא במרחב, ופועל להצעיד את בית החולים קדימה כשחקן משמעותי במרחב האורבני. חדשנות אמיתית, אם כן, תשתקף לא בהכרח בחזון גרנדיוזי שכולל כריתה וריחוק, אלא בטיפול ובניה של האיכויות התרפויטיות והמרפאות שקיימות בטבע המקומי והעירוני. במגוון האינטראקציות המרפאות עם הטבע שיכולות להיות  לחולים, למבקרים ולצוות.

כל זאת עוד לפני שמורידים את הגדרות ומבקשים שאנשי עיר הבריאות העתידית יגיעו למרכז הביומד העולמי פורץ הדרך. חדשנות אמיתית פירושה לראות בפרדסים משאב ולא מכשול, בעצים כח עזר. בטבע בריאות.

ד"ר מלי נבו היא חוקרת קיימות בגישה רב-תחומית התנסותית, מנחת טבע תרפיה מוסמכת, מלווה אנשים וארגונים בתהליכי צמיחה, קיימות וחיבור עמוק לטבע ומרצה לאחריות תאגידית ואתיקה עסקית במכללה האקדמית תל אביב יפו