הקרופייה המהמר על גורל המדינה ניצב מול המצלמה והמיקרופון, כולו מדושן עונג, מגוהץ ומאופר, ובתנועות ידיים רחבות, יד אחת כלפי מעלה – יד שנייה כלפי מטה, בישר לאומה שישראל ניצבת במקום ראשון בעולם בקצב חיסון אוכלוסייתה מפני נגיף הקורונה. בנימין נתניהו ממיר את שיח המלחמה, שבו נקט לאורך כל תקופת הקורונה, בשיח תחרותי מעולם הספורט – והתקשורת צועדת בעקבותיו ומאמצת ללא הכרה את תמליליו.

מהרגע הראשון שהמגפה פרצה לחיינו בחר נתניהו להתייחס אליה כאל אויב שהדרך להתמודד עמו היא צבאית: "אנחנו במלחמה עם אויב שהוא בלתי נראה. אנחנו במלחמה. האויב שלנו זה הנגיף. הנגיף הוא בלתי נראה [...] אנחנו יכולים לנצח את זה, ביחד ננצח את זה" (14.3.2020).

המאבק בנגיף הוסיף להיות מתווך לציבור לכל אורך התקופה במינוחים מלחמתיים, עד שבימים האחרונים החליף אותו שיח אחר: "אנחנו מתחילים את השבוע עם בשורה ענקית", הצהיר נתניהו עם ההכרזה על החלת הסגר השלישי, "אני שוחחתי בסוף השבוע עם ראשי החברות שמספקות לנו את החיסונים ואמרתי להם שהיעד שלנו עד סוף השבוע הקרוב הוא להגיע ל-150 אלף חיסונים ביום. זה דבר פנטסטי, אבל סדר גודל כזה זה שיא עולמי".

נתניהו הוא שקלע את המדינה למלכוד מושגים שבתוכו עליה לשפוט את התנהלותו בהשוואה למנהיגי מדינות אחרים. והוא עושה זאת מהרגע הראשון לפרוץ המשבר

מאז נפתח כל שידור בכל ערוצי החדשות בדיווח על מצבה של ישראל במירוץ לאליפות העולם בחיסונים. זכותו של נתניהו לבחור כרצונו במיצוב שבו הוא חותר לקבע בתודעת הציבור את השלב הסופי (?) בתהליך התמודדות המדינה עם הקורונה. יתרה מכך, בהקשר הזה הוא כנראה גם דובר אמת: המאמץ האישי שהשקיע בהקדמת משלוחי החיסונים לישראל הוא שמאפשר להוציא אל הפועל את מבצע החיסונים המהיר (בצד היערכותן של קופות החולים), ובצדק הוא נזקף לזכותו. ולאחר שתרומתו זו לרווחתה של ישראל הוכרה, נרשמה ופורסמה מעל כל בימה, הגיעה השעה להמליץ לתקשורת להתעשת ולחזור לדיווח ענייני על מהלך החיסונים.

הזרקת הנסיוב נגד הקורונה אינה תחרות ספורט. היא הליך בריאותי, תרופתי, שאין לו דבר וחצי דבר עם משחקי כדור או מסלולי מירוצים. ישראל אינה מתחרה בשום מדינה באופן שבו היא מתמודדת עם פורענות המגפה, ואין היא זקוקה להשוואה בין ביצועיה לביצועי מדינות אחרות. המדד היחידי הרלבנטי לבחינת יכולתה לבלום את המגפה הוא מספר החולים, מספר הנפטרים וההשלכות על אורח החיים של אזרחי המדינה שיש להתנהלות הממשלה.

זה דין וחשבון שמטבעו אמור להיות פנימי – בין הציבור לבין מנהיגי המדינה, בין ציפיותיו לבין המידה שבה הן התממשו. לא עניין להשוואה בינלאומית. נתניהו הוא שקלע את המדינה למלכוד מושגים שבתוכו עליה לשפוט את התנהלותו בהשוואה למנהיגי מדינות אחרים. והוא עושה זאת מהרגע הראשון לפרוץ המשבר. שהרי בצד השיח המלחמתי שבו נקט ראש הממשלה בבואו לתאר את התפתחות המגפה, הוא הציב מיניה וביה את סרגל התחרות. הוא עשה זאת כדי להקל על עצמו לתעתע, להסיח את הדעת ולהוליך שולל.

בימיה הראשונים של מגפת הקורונה התפאר במספר הבדיקות ("למיטב ידיעתי, ביחס לאוכלוסייה, זהו מספר הבדיקות הגדול ביותר בעולם", 17.3.2020). אחר-כך השתבח במבצע הרכש החשאי של אלפי מכונות ההנשמה. רף ההשוואה שימש אותו גם כדי לתאר את המהלומה הכלכלית והעסקית שהמגפה מנחיתה ("אנחנו נכנסים למשבר הזה במצב טוב, מצב הכלכלה הישראלית הוא טוב יותר מרוב רובן של כלכלות העולם", 11.3.2020).

יש משהו מגוחך, שהופך נלעג יותר ויותר ככל שהוא נמשך, בפתיחת כל מהדורת חדשות ברדיו ובטלוויזיה בציון שיאים חדשים במספר המתחסנים וביצירת אווירה המוכרת מיציעי קהל באיצטדיונים

הוא לא דילג על שום הזדמנות כדי לטעון (טענה מפוקפקת בפני עצמה) כי היה הראשון ממנהיגי העולם לחסום את שער הכניסה למדינה. וכך גם כאשר הכריז על יציאה מהסגר הראשון. גם בחודש אוקטובר 2020, בשלהי הסגר השני המזוגזג, שעצם הכרזתו העידה על כשלון הסגר הראשון, הוא סיכם: "ושוב, הפלא ופלא, מדינת ישראל נתפסת כסיפור הצלחה. אבל אין כאן פלא ואין כאן נס" (29.10.2020).

עכשיו, עם ההכרזה על הסגר השלישי שמתברר והולך כפיאסקו, מדגיש נתניהו את הצלחתו ברכישה זריזה וגדולה של חיסונים כשהוא מציב את המהלך על מסלול המירוצים מול מדינות העולם. ניחא כשהוא יוזם ונוהג כך; פחות נסלחת היגררות התקשורת אחריו. יש משהו מגוחך, שהופך נלעג יותר ויותר ככל שהוא נמשך, בפתיחת כל מהדורת חדשות ברדיו ובטלוויזיה בציון שיאים חדשים במספר המתחסנים וביצירת אווירה המוכרת מיציעי קהל באיצטדיונים.

תקשורת קצת יותר שקולה היתה מסתפקת בהדגשת המובן מאליו – ככל שמתרחב מעגל המחוסנים, כך קרב היום שבו ישראל תשתחרר ממועקות המגפה. מסגור בלתי פוסק של מבצע החיסון הישראלי בראש טבלת המדינות המתחסנות משרת אמנם את האינטרס האישי והפוליטי של נתניהו, אך אין לתקשורת (זו שאינה מגויסת לשרת את צרכיו) סיבה עיתונאית עניינית להיגרר אחריו.