תמיד חלמתם להיות עורכי עיתון? לפניכם מבחן קצר שיבדוק את התאמתכם לתפקידי עריכה בעיתונות העברית של הזמן הזה. העניקו לעצמכם אפס נקודות על תשובה א’, ונקודה אחת על תשובה ב’.
שאלה ראשונה:
על שער המוסף שבעריכתכם מתנוססת הפניה לראיון עם כוכבת טלוויזיה מפורסמת, ערב שידורה של סדרה חדשה בכיכובה. ההפניה אומרת "דוגית קלישר (או איך-שלא-קוראים-לה) חושפת לראשונה הכל". פירוש הדבר הוא:
א. שבמוסף מתפרסם ראיון חושפני במיוחד, ובו מדברת הכוכבת בגילוי לב על "הכל" (כלומר, על בעיית ה"שתייה" שלה, "יחסיה" עם הוריה, נסיון ה"התאבדות" בגיל 15, חיי ה"מין" הלא שגרתיים, ה"חבר" החדש, ועל המשיכה ל"מיסטיקה" הודית. בקיצור, ממש "הכל").
ב. שבמוסף מתפרסם (עוד) ראיון משמים, נדוש ויח"צני, שאין בו שום פרט שלא פורסם בעבר. הכוכבת (או שמא הכתב/ת?), מה לעשות, לא סיפקו את הסחורה.
שאלה שנייה:
בכותרת של כתבת תחקיר השתמשתם במונח "בלעדי". פירוש הדבר הוא:
א. שמדובר במידע ייחודי, שלא פורסם בעבר, לא בעיתון זה ולא בעיתונים אחרים, ושבחלקם של קוראי העיתון נפלה הזכות להיות צרכני התקשורת היחידים, ברגע זה, הנחשפים למידע החדש.
ב. שהכתבה, לעתים קרובות, מרחיבה נושא גלוי, שעיקר החידוש שבו פורסם בהרחבה בעבר. או שעיתונים מתחרים מפרסמים אותו מידע בדיוק ברגעים אלה ממש. או שהטלוויזיה, אתמול בערב, טחנה את הנושא עד זרא. וה"בלעדי", במקרים אלה, מתייחס לחלק קטן בכתבה, או להיבט מאוד מוגבל שלה (כמו שרק בעיתון זה חושפת כוכבת הטלוויזיה דוגית קלישר "הכל", למשל, בניגוד לערוצי תקשורת אחרים, שבהם היא מתראיינת סתם).
שאלה שלישית:
שער מדור הספורט יודע לצטט כוכב כדורסל זר, בתוך מרכאות, כאומר "המאמן מתנכל לי מפני שהוא נמוך ואני גבוה". מכאן אנו למדים ש:
א. כוכב הכדורסל הזר אמר, כמובן, לכתבי העיתון כך: "המאמן מתנכל לי מפני שהוא נמוך ואני גבוה".
ב. כתבי העיתון שאלו את כוכב הכדורסל הזר, אם הוא סבור שהמאמן מתנכל לו בגלל שהמאמן נמוך והכוכב גבוה, והכוכב הזר המהם, או רק צחק, או הניד בראשו, או התפלא, אבל לא הכחיש (לא הכחיש!). הראיון, לאמיתו של דבר, נשמע בערך כך -
כתב: יו סינק קואץ’ מתנכל טו יו ביקוז יו היי?
כוכב: וואט דו יו מין, מין?
הערכה:
אם קיבלתם אפס נקודות, אתם שמרנים חסרי תקנה, החיים בעולם מיושן ובלה מזוקן, שעל ערכי העיתונות שלו אבד מזמן הכלח. מצטערים - נולדתם מאוחר מדי. זמנכם עבר.
אם קיבלתם 1-2 נקודות: עוד לא אבדה תקוותכם. הכשרה נכונה במערכת משופשפת היטב עשויה להביא את הטוב (כלומר הרע) שבכם לידי ביטוי. כדאי לנסות.
שלוש נקודות: ברכותינו. אתם עורכים עדכניים מלידה. גשו למערכות העיתונים המובחרות במקום מגוריכם, שם תזכו מיידית במשרה הנכספת.
▪ ▪ ▪
אם הייתי עורך "מעריב" או "ידיעות אחרונות" (חלום נכסף שכבר לא אגשים, כנראה), הייתי מפרסם את הקטע הקצר הבא, ביום שאחרי פיגוע נורא, בעמוד הראשון, במקום תמונת הדמים המסורתית:
לציבור הקוראים שלום.
במהלך שנתיים של פיגועים נוראיים, נהגנו לפרסם במקום זה תמונות זוועה מזירות האירוע. התמונות לקו בחוסר רגישות, בחדירה גסה לצנעת הפרט, בניצול יצרים מציצני וצעקני, בסנסציוניות אטומת לב. הן נבעו, אולי, מחוסר מחשבה, מתפיסה שגויה של רצון הקוראים, ובעיקר, כנראה, מתחרות חסרת טעם עם העיתון המתחרה.
טעינו.
לכן החלטנו לצאת מסחרור מכוער זה, על דעתנו ובאופן חד-צדדי.
אנו קוראים לכל העיתונים לעשות כמונו, ולגזור על עצמם כללים יאים לאירועים עגומים אלה, שישקפו אנושיות ורגישות לכבוד האדם ולטעם הטוב.
(ואני מבטיח, אגב, שהציבור הרחב יידע להוקיר מהלך שכזה).
▪ ▪ ▪
יש מין דבר כזה, בתקשורת המקומית, שנקרא כאילו דיון. יש בו כאילו "שתי דעות", שהן כאילו ב"שני קצוות" של איזו קשת השקפות פוליטית ואידיאולוגית. אבל הקשת הזו, ומיקומה ההנדסי המדויק, מספקים, בעצם, השתקה של הדעות הנמצאות מחוצה לה. כלומר, העדר מוחלט של דיון אמיתי.
המחשה לשיטה הזו היא, נגיד, תוכנית בוקר בגל"צ עם אורי אורבך ועירית לינור. השניים מסכימים כמעט על כל נושא עקרוני (בעיני), וחילוקי הדעות ביניהם הם יותר ניואנסים שבטיים מאשר דיון של ממש. הוא, באופן אישי, מסמפט יותר מתנחלים, לה, באופן אישי, נראים טקסים יהודיים קצת מגוחכים, דברים כאלה.
וככה זה מתנהל בכל תחנות השידור: קפיטליסט הג’ונגל מתווכח עם קפיטליסט מתון יותר, ציוני-טרנספריסט עם ציוני-הפרדה, ואלי ישי, שסבור שזכות השיבה (סליחה, חוק השבות) שמורה ליהודי שומר מצוות או שגויר כהלכה, מול אברהם פורז, ששומר את הזכות הזו לכל מי שמוכן להרוג וליהרג בצבא (ולבני משפחתו).
אני מחזיק ביד מקומון ירושלמי שעל שערו שתי דעות בעניין "מה לעשות עם הערבים?". האחת קוראת להוריד את הכפפות ולנקוט צעדי ענישה אכזריים ללא רפיון מוסרי - הפסקת אספקת החשמל והמים, הגבלה מוחלטת של נסיעה ברכב, דברים כאלה (בינינו, ההצעות האלו, בעצם, אינן רחוקות כל-כך מהמצב בשטח, אבל זה עניין אחר). הדעה ה"שנייה" סבורה שצריך לנהוג בזהירות ובתבונה עם התזמון של החיסולים, בגלל האמריקאים, ואבו-מאזן, וכל זה.
רגע, מה זה פה, זה שתי הדעות משני "קצות" הקשת? ומה עם סתם דעה (טיפשית, בטח טיפשית, אבל דעה) ששוללת ענישה ללא משפט כמו גם ענישה קולקטיבית - שלילה המעוגנת בהגדרת הדמוקרטיה, באמנות בינלאומיות, בחוקי המדינה, ובתרבות פוליטית מסוימת? זו לא דעה חשובה, מעניינת, ראויה להישמע?
אז נכון - הכאילו-דיון נשמע ונראה לעתים כמו דיון אופייני: אנשים כועסים, וצועקים, ומעליבים, ונכנסים זה לדברי זה. אבל בינינו, זה דיון זה? או שזו דרך ערמומית להגדיר את התחום ההולך וצר של הדעות הלגיטימיות, ולהוציא מחוץ לגדר את כל האחרות?
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 45, יולי 2003