סיפור ה"איפה טעינו" הפרטי שלי התרחש לפני זמן רב. זה היה כמה חודשים לאחר שצה"ל נכנס ב-6 ביוני 1982 למלחמת "שלום הגליל". במבט לאחור, ממרחק של 19 שנה, אין כל דרך לתאר את הטעות הזו, שנסתיימה למרבה המזל בשלום, אלא כהתנהגות מטורפת, כמעט התאבדותית, והכל למען הסיפור העיתונאי שבאותו שלב לא היה אפילו וירטואלי.
באותם ימים שימשתי כתב "מעריב" בצפון. כשאר כתבי הצפון הוטל עלי להשתתף, לצד הכתב הצבאי, בסיקור פעילות כוחותינו בלבנון.
הכניסה ללבנון היתה, כמובן, אסורה לאזרחים, אבל נציגי התקשורת, הישראלית והעולמית, זכו מדי בוקר לאישור כניסה ללבנון. התרגולת היתה כזו: העיתונאים היו מתייצבים בבוקר במרפסת מלון "ארזים" במטולה, שהפך בהסכמת בעליו, ביאליק ונעמה בלסקי, למטה הקדמי של דובר צה"ל, ומוסרים לקצין התורן מהו היעד המבוקש מבחינתם. אנשי דובר צה"ל ארגנו את הכתבים לקבוצות, כשכל אחת מהן פונה ליעד שביקשה - ביירות, צידון, אגם קרעון, הבופור, הרי השוף וכדומה. הנסיעה בתחומי לבנון היתה בשיירה מאובטחת של כלי רכב אזרחיים, כל כתב ברכבו הוא, אך בליווי חיילי צה"ל וקצין של יחידת דובר צה"ל.
בימים ההם נהגו כתבי הצפון לצאת ללבנון כמה פעמים בשבוע. לא חשוב לאן. העיקר להביא סיפורים יומיומיים וצילומים מהשטח. אך באותו יום, בשל תקלות שאינן זכורות לי ממרחק של 19 שנה, הגעתי ל"ארזים" רק לאחר שכל השיירות יצאו. מצאתי עצמי "מקורקע" - ובמערכת הרחוקה יחכו בוודאי בערב לסיפורי אותו יום.
מה עושים? בניסיון להתגבר על הבעיה, החלטתי לנצל את קשרי ההיכרות שלי עם הקצינים האחראים ב"ארזים". ביקשתי שתינתן לי אפשרות להיכנס ללבנון, כדי להדביק לפחות את השיירה האחרונה, זו שיצאה למחנה שבקרבת העיירה השיעית נבטיה, הסמוכה כדי קילומטרים אחדים למטולה.
להפתעתי נעניתי בחיוב. חשתי לשער פטמה, ותוך שניות הייתי בלבנון. ישראלי בודד, ברכב ישראלי בודד, לבדו בלבנון. כיוון שהכרתי היטב את הדרכים, הזדרזתי להדביק את השיירה. אבל לשווא. החלטתי להמשיך. ישראלי בודד, ב"סובארו" סטיישן לבנה, שעל לוחית הרישוי האחורית שלה מצויר דגל ישראל.
הנסיעה התנהלה ללא בעיות. עד מהרה מצאתי עצמי בסמטאות השוק של העיירה השיעית נבאטיה. עכשיו היה צורך לחצות את השוק שהמה עוברים ושבים. המשכתי. שלפתי את האקדח שהיה עמי והנחתיו לצדי על המושב הסמוך, מתחת לפיסת עיתון עברי. כך התקדמתי, באטיות, כשמכוניתי מתחככת בצעירים שיעים מזוקנים, במבוגרים, בילדים ובסבתות עטופות שביס. כולם זזו הצדה כדי לפנות דרך לרכב הישראלי החותר באטיות צפונה.
כאמור, בימים ההם עדיין שרר שקט בלבנון. ועל אף זאת, במבט לאחור, נראה לי שזה היה מעשה חסר אחריות מכל בחינה. שהרי לא חסר היה הרבה שאיזה קנאי שיעי רווי משטמה, או איזה איש פתח פלסטיני מאלה שסולקו מאזור דרום לבנון למערב ביירות הפלסטינית ואולי חזרו לשטח כדי להיטמע באוכלוסייה המקומית, ישלשל רימון לתוך הרכב או יפתח באש לעברו או ינפץ את זגוגית החלון ויתקוף את הנהג הישראלי בסכין ארבעה אינץ'.
אבל אז לא חשתי בסכנה. חציתי את השוק הסואן תוך התחככות מתמשכת בקהל הרוחש בו. ההרפתקה המטורפת לא הסתיימה. החלטתי להמשיך לביירות. אם כבר, אז כבר. הדרכים היו מוכרות לי היטב. וכך, כעבור שעתיים של נסיעה בלתי אחראית - ישראלי בודד ברכב בודד במדינה עוינת - מצאתי את עצמי בחניון של אחת מיחידות צה"ל בפאתי ביירות.
שם קלטתי, בתדהמה, את הסקופ האמיתי: לפני שעה קלה הותקף אוטובוס "אגד" שהסיע חיילים בכביש ביירות-דמשק (אז הובלו החיילים באוטובוסים) באש מהמארב, וכמה מנוסעיו נפגעו.
דהרתי למקום האירוע. עברתי ללא קושי מחסומים דלילים של המשטרה הלבנונית ושל חיילי צה"ל והגעתי מוקדם יחסית לזירת ההתרחשות. הספקתי לצלם את הפעילות לחילוץ הפצועים, את האוטובוס הפגוע שמושביו מגואלים בדם. שוחחתי עם חיילים שהיו באוטובוס ולא נפגעו. צילמתי סרט אחד או שניים. היו לי ביד צילומים "חזקים" מכל בחינה. גם מבחינת התוכן הדרמטי וגם מפני שהיו בלעדיים. צילומים יחידים של אירוע ראשון מסוגו.
חזרתי עם האוצר שבידי למטולה, והפעם בשיירה מאובטחת שאליה הצטרפתי.
למחרת הופיעו צילום או שניים מהאירוע הקשה בעמודו הראשון של העיתון, אבל לא בהבלטה שלה היה ראוי הסיפור הדרמטי, הבלעדי הזה. בכל זאת הוצפתי בעשרות שיחות טלפון מכתבים זרים שביקשו תצלומים מן האירוע. הפניתי את כולם ל"מעריב". "אל תהיה אידיוט", אמר אחד מהם, "תראה איך העיתון התייחס לעניין ולא ניצל את אוצר הזהב שהיה בידו כפי שצריך היה".
אינני זוכר כיצד הסתיים העניין, אבל דבר אחד זכור לי: רוב הכתבים הזרים שביקשו את התמונות טענו באוזני: "אתה מפסיד בגדול: יכולת למכור את הסרט הבלעדי הזה לאחת הסוכנויות באלפי דולרים, אולי עשרות אלפים. היית פראייר".
ההזדמנות להחליף את הסובארו המקרטעת שעמה הגעתי, תוך סיכון עצמי אידיוטי וחסר פשר, עד לאירוע החמור בכביש ביירות-דמשק - הוחמצה.
מנחם רהט הוא כתב לעניינים פוליטיים ב"מעריב"
גיליון 35, נובמבר 2001