מערכת הבחירות של 96' היתה ללא כל ספק מפתיעה, הן בדרך שבה התנהלה והן בתוצאותיה. ים של מלים כבר נשפך על הסגנון הפינקלשטייני של תשדירי התעמולה של הליכוד, על השחצנות והיהירות של מפלגת העבודה, על העובדה שרצח ראש הממשלה, חצי שנה לפני כן, נעלם כלא היה.
כרגיל, העימות הטלוויזיוני המסורתי מיקד תשומת לב רבה. בליכוד ייחסו לו חשיבות מכרעת: זו היתה הפעם האחת והיחידה שבה יצטלמו פרס ונתניהו זה לצד זה כשווים. בדיוק משום כך היו מעדיפים במפלגת העבודה שהעימות לא יתקיים כלל. המפגש המצולם בין המועמד בן ה-47, שכישוריו הטלוויזיוניים הלכו לפניו, לבין ראש הממשלה בן ה-73, שניסיונו הפוליטי לא הוטל בספק, עורר סקרנות רבה.
נציגי המועמדים הצליחו לחרוג אך במעט מהפורמט השמרני הקבוע של העימות, שבו נאלץ המנחה לתמרן במשך שלושים דקות בין הדרישות לאיזון מוחלט בין המועמדים. שאלה, תשובה, שאלת פולו-אפ קצרה, וחוזר חלילה, עם דקה חופשית לסיום. למרות שזה לא היה ראיון עיתונאי, כמקובל בארצות-הברית, היה המנחה, דן מרגלית, במיטבו.
העימות תוכנן לשעות אחר-הצהריים המוקדמות, ובהגרלה נקבע שהוא ייערך באולפני מפלגת העבודה, שליד הסינרמה בתל-אביב. כרגיל, הוקצה חדר לעיתונאים הפוליטיים שבמרכזו מסך טלוויזיה, תוך התחייבות שלא ישודר דבר מתוכן העימות עד לשידורו באותו ערב.
האווירה בחדר היתה דחוסה. לצד העיתונאים הרבים ישבו בכירי הפוליטיקאים של שתי המפלגות, שמלבד הסקרנות, באו גם כדי להשפיע על הלוך הרוחות בחדר לטובת המועמד שלהם. רק ראשי מטות ההסברה, חיים רמון ולימור לבנת, ישבו למטה בחדר הבקרה של אולפן השידור. המצלמות פעלו עוד לפני ההקלטה וכך ניתן היה לראות את בנימין נתניהו מצמיד בסרט הדבקה פתקים על שולי השולחן שלצדו, ובהם מסרים שביקש להעביר. בדיונים המוקדמים בין העבודה לליכוד סוכם שכאשר אחד המועמדים משיב, לא יצלמו את המועמד האחר. וכך לא ניתן היה לצפות בנתניהו מציץ בפתקיו לאורך העימות. סוגיית הפתקים המודבקים היתה חסרת תקדים ביחס לעימותים קודמים, והיא כמעט ולא זכתה לאזכור בסיקור העימות נתניהו--פרס. לאחר שהסתיימה ההקלטה ושני המועמדים יצאו ונסעו לדרכם, התראיינו הפוליטיקאים משני המחנות, תוך שהם מפליגים, כמובן, איש איש בשבח המועמד שלו.
ניידת השידור של קול-ישראל עמדה בחוץ, מוכנה לשידור. עורכת יומן הצהריים, נילי אמיר, לחצה, ובצדק, שאכנס לשידור עם דיווח בהקדם האפשרי. ערכנו במהירות את התגובות הצפויות של הפוליטיקאים וגם משאל קצר בין העיתונאים. "מי היה טוב יותר?" שאלתי את עמיתי, הכתבים הפוליטיים. כולם שמרו על האיזון הקדוש: חלקו מחמאות לפרס, וציינו לשבח את נתניהו, הזכירו חיסרון של ראש הממשלה, וביקרו במקביל את יושב ראש הליכוד. רק אחת יצאה מן הכלל: כתבת המפלגות הוותיקה והמנוסה של "ידיעות אחרונות", בינה ברזל. היא, שראתה יותר עימותים מכולנו, לא היססה לומר בפסקנות: "נתניהו היה טוב יותר". חד וחלק. נקודה.
בסיר הלחץ של הפוליטיקאים מימין ומשמאל, ולאחר צפייה אחת ויחידה בעימות, אכן אפשר היה לקבל את הרושם שהיה שם סוג של תיקו. למקדם הזהירות שנטלנו על עצמנו, שלושה ימים לפני הבחירות, היה בוודאי תפקיד משל עצמו.
"אז מי היה טוב יותר לדעתך?" שאלה כרמית גיא, מגישת יומן הצהריים של רשת ב', בתום הסקירה שלי על שהתרחש באולפני מפלגת העבודה שעה קלה לפני כן. הצטרפתי לדעת עמיתי: "פרס טוב בתכנים, נתניהו השתמש יותר טוב במדיום הטלוויזיוני", השבתי.
בערב, כשצפיתי בשידור עצמו, בחברתם של ראשי מטה הבחירות של הליכוד ופעיליו, התבררה באחת הטעות. הפעילים היו משולהבים מהופעתו של נתניהו. ההתלהבות סחפה גם פוליטיקאים קורקטים ומנוסים, שקבעו חד-משמעית: נתניהו ניצח. הפעם זו לא היתה העמדת פנים כלפי העיתונאים שבאו לצפות עם פעילי הליכוד באולפני ג.ג. בנווה-אילן, שהליכוד שכר. זו היתה התחושה במטה. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ציטטה סקר של ד"ר מינה צמח ולפיו רוב הציבור חשב שנתניהו ניצח (סקרים, אגב, הפכו במערכת הבחירות הזו לכותרות ראשיות כדבר שבשגרה). להערכתי, יותר משהעימות העביר קולות מפרס לנתניהו, הוא הקנה לליכודניקים תחושה שהניצחון הוא בהישג יד, וביומיים שנותרו עד לבחירות היתה הארץ כמרקחה. מרקחה של תומכי נתניהו.
איפה טעינו? שאלתי את עצמי בימים שלאחר מכן. את התשובה מצאתי אצל עמיתי נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות". ברנע, עיתונאי בעל יכולת אבחנה חדה, כתב את פרשנותו לעימות אחרי שצפה בו פעם נוספת, לבד, לאחר שוך ההמולה באולפני מפלגת העבודה, ופעם שלישית בערב עם כל צופי הטלוויזיה. "מחמת הזהירות נטו אתמול הפרשנים לסכם את העימות בין פרס לנתניהו בתיקו", הוא כתב למחרת ב"ידיעות אחרונות". "בכל הכבוד, אני נוטה לחלוק עליהם. נתניהו, כך נדמה לי, ניצח אתמול".
בפעם הבאה, קבעתי לעצמי, לא אסתפק באווירה המאוזנת והלחוצה באולפן ההקלטות, ואצפה בו פעם נוספת, באווירה רגועה יותר.
הבעיה היחידה בדרך ליישום הלקח ההוא מבחירות 96' היא... אהוד ברק. ברק החליט שאין לו כל כוונה ועניין להשתתף בעימות טלוויזיוני כזה. ברק, שמתלהב מאוד ממסע הבחירות של מנהיג הלייבור הבריטי, טוני בלייר, החליט לחקות אותו גם בעניין הזה. בלייר סירב להתעמת עם ראש הממשלה השמרני, ג'ון מייג'ור. לבלייר לא הפריע כלל שבכל מקום שאליו הגיע המתינו לו אנשי המפלגה השמרנית, מפלגתו של מייג'ור, בקריאות "בלייר הפחדן". בלייר התעלם והמשיך הלאה, עד למעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג. ברק רוצה מאוד לחזור על כך עד הבית ברחוב בלפור בירושלים. את הלקח האישי למדתי. והיישום -- לא רק בסיקור עימותים בטלוויזיה, מה גם שאת לקחי עימות פרס--נתניהו אוכל לממש רק בעתיד הרחוק מאוד.
ירון דקל הוא הפרשן הפוליטי של הערוץ הראשון ושל קול-ישראל
גיליון 18, ינואר 1999