יום אחד, אני מבטיח לעצמי, יום אחד אפסיק לכתוב על כלכלה. לא מפני שאני לא אוהב את הכלכלה, אלא מפני שזה כל-כך מתסכל. בתחומים מעטים של כתיבה עיתונאית נדרשת מיומנות שאין לה דבר וחצי דבר עם הכיסוי, והסקופ, והמקורות, וההדלפות, והסיפור האנושי. הכלכלה, אמרתי פעם בשידור פרסומת בטלוויזיה ל"ידיעות אחרונות" (שלא היה מוצלח במיוחד), היא עניין מדעי מסובך. מסובך ואנטי-אינטואיטיבי: רוב התיאוריות הכלכליות והעסקיות מנוגדות לשכל הישר. אחדות מהן נמצאות בחזית הקדמית ביותר של מדעיות מתמטית, לא פחות מקוסמולוגיה וביולוגיה מולקולרית. לך תפרשן אותן במדור יומי של העיתון הכי נפוץ במדינה.

בכלכלה, כדי להיות עיתונאי אמין, צריך לדעת מהי העקומה של לורנץ, והתיקון של סלוצקי, וההכנסה הפרמננטית של פרידמן, והיתרון היחסי של היקס, והיד הנעלמה של סמית, והמכפיל של קיינס, ושיווי המשקל הכללי של סמואלסון, והיתרון התחרותי של פורטר, והרציונליות המוגבלת של שיימון, ונוסחת האופציה של ברוק ושילדס, ופרדוקס הבחירה של ארו, ושוק מידע מוגבל של שטיגליץ, ועוד ועוד. מובן מאליו שכדי להיות פרשן כלכלי מיומן אתה צריך לזכור מהו התוצר הלאומי לנפש בארגנטינה, כמה אינפלציה היתה לנו ב-65', האם קופת גמל צריכה לשלם מס הכנסה על רווחים מאופציה דולר-שקל, באיזה יום ושנה נפל הדאו-ג'ונס לשפל של כל הזמנים, בכמה השתנה המכפיל של "כור" וכמה כדאי לסבתא של חבר לעבודה להשקיע אם היא רוצה להרוויח מאה אחוז בשנה על הביטוח הלאומי שלה.

העיתונאי הכלכלי צריך, לכן, לא רק לדעת להתעדכן בתיאוריות, ולא רק לעמוד על משמר ים הנתונים שנשפכים עליו מכל המקורות האפשריים. הוא צריך גם לדעת לכתוב על זה ואת זה. לכתוב היטב ומובן.

להיות כותב כלכלי אין פירושו להיות כלכלן, אלא להיות כותב. לנסות לתרגם את הסיבוך הבלתי טבעי של החיים הכלכליים ללשון בני-אדם, לשפת דימויים יומיומיים, קרובים לסף התפיסה של כל אחד מאיתנו. ההבאה של הדרמה הכלכלית של חיינו לביתו של האזרח הממוצע נשארה ברובה המשימה שלנו, של הכותבים עליה. זו המשימה של המקצוע. קל מאוד לפספס אותה. קל מאוד להפליג על כנפי הכתיבה בז'רגון כלכלי מקצועני שאותו יבינו רק אלף איש, אלפיים איש, והוא יישאר סתום ל-99% מהקוראים. כשזה קורה לי, אני מרגיש שכשלתי בעבודתי כעיתונאי כלכלי.

זה מה שקרה לי, למשל, בתקופה שקדמה לבחירות האחרונות לכנסת. מאמצע 95' הלך והחמיר מצבו של המשק. הגרעונות הממשלתיים תפחו, השכר בשירותים הציבוריים זינק לגבהים לא סבירים, היבוא הזול הציף את הארץ. זו היתה החמרה שהמקצוענים הכלכליים ראו אותה היטב. קרן המטבע הבינלאומית הזהירה מפניה את שר האוצר בייגה שוחט. אבל הציבור חי לו בשגשוג כלכלי אישי, ולא רצה לשמוע על דברים מסובכים כמו משקל הגירעון הצפוי בחשבון השוטף בתוצר המקומי. הציבור גם סבל מפיגועי טרור, נקרע בין תמיכה בתהליך השלום להתנגדות לו, הזדעזע מרצח ראש הממשלה ובסך הכול לא היה אכפת לו מנבואות הזעם של פרשן כלכלי. באותם ימים היו אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים: "מה קרה לך, סבר, מה אתה מקשקש במאמרים הארוכים שלך על משבר כלכלי ומיתון? אנחנו הפסקנו להבין אותך".

לא רק שלא הצלחתי להסביר לקוראי את חומרת מצבנו הכלכלי, בסוף התייאשתי ונטשתי את להט הביקורת. עד היום הנטישה הזאת אוכלת אותי. אני אומר לעצמי, הייתי צריך לנסח את דברי בשפה בהירה ומובנת יותר, להמציא דימויים וניסוחים מתאימים יותר, לא להתייאש ולא לזנוח את הדו-שיח עם הקוראים. לתקוף.

אין לי שגעון גדלות. אני לא מתקן חברתי, לא מוקיע ציבורי, לא לוחם צדק על סוס מנייר. עיתונאות היא בעיני בסך הכול מקצוע מוגבל למדי בהשפעותיו וביכולתו לגרום למהפכות או לטהר חברות. מין שירות שאנחנו, העיתונאים, נותנים לציבור הקוראים. שירות של תיאור, בידור, פירוש ועזרה ראשונה בהבנת המציאות.

ובכל זאת, נדמה לי שבכתיבתי על בעיותיה של הכלכלה הישראלית לפני שנתיים וחצי יכולתי גם להשפיע על מקבלי ההחלטות, לו רק המשכתי להתעקש. תיקונים לא גדולים אך חשובים מאוד במדיניות הכלכלית של הממשלה הקודמת, בסוף 95' ותחילת 96', היו מחזירים את המשק הישראלי למסלול הנכון ומונעים את הצורך במיתון החריף הנוכחי.

למדתי לקח. בעתיד אשתדל לא לשכוח שאין עניין כלכלי שהוא מסובך מדי לקוראים ופשוט מדי למדינאים.

סבר פלוצקר הוא העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות"

גיליון 14, מאי 1998