בפולקלור של העיתונות הישראלית יש סיפור על האופן שבו סיקרו עיתוני הבוקר של שנות הארבעים את הטלת פצצת האטום על הירושימה. כמעט כל העיתונים המפלגתיים ("דבר", "הבוקר", "הצופה", "המשקיף") לא דיווחו על כך בכותרת הראשית. יוצאי דופן היו העיתון העצמאי "הארץ" ו"על המשמר" של מפ"ם.

כשנשאל על כך עורך הלילה של "דבר", שלמחרת הטלת הפצצה העניק את הכותרת הראשית להרצאה שנשא משה שרת בכנס ציוני בלונדון, השיב העורך: "אתם מתארים לעצמכם איזו מהומה היתה קמה אילו לא הייתי מביא בראש העמוד את דבריו של ראש המחלקה המדינית של הסוכנות?".

נאמנות מפלגתית היתה מקובלת באותה תקופה, וגם זמן ניכר אחריה: בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה שגשגה כאן עיתונות מטעם שכתביה ועורכיה לא חשו כל מבוכה במלאכת ידם. הם ראו בעיתונאות שליחות רעיונית שנועדה להפיץ את דבר התנועה הפוליטית שאליה השתייכו. ברובם, הם לא ראו סתירה בין הגדרות התפקיד העיתונאי המקובלות בחברות דמוקרטיות לבין האופן שבו הם התנהלו. הם אמרו לעצמם שהם מדווחים ביושר, לפי מיטב אמונתם, ושהם מפרשים לקוראים את המציאות לפי תפיסת עולמם המוצהרת.

עיתונאי שנתניהו מייעד לו תפקיד של שופר או מהדהד מסרים הוא עיתונאי שהתנהלותו מצדיקה את הכישורים המבישים שמייחס לו ראש הממשלה. שומר נפשו ירחק מהמוניטין הזה

העידן הזה הלך ונמוג החל משנות השישים: העיתונות המפלגתית בארץ גוועה, עד שנעלמה כמעט כליל (שרידיה נמצאים כיום במגזר החרדי וקצת במגזר הערבי). את מקומה תפסה עיתונות עצמאית, בעלת אינטרסים עסקיים, שסיפקה מענה לסקרנות הציבור ולצורך שלו לקבל מידע אמין ופרשנות מקורית על המתרחש.

ברבות השנים גם התפיסה הזו התכרסמה. את מקומה של הגישה הדוגלת בעיתונות ללא משוא פנים החליפו אסכולות אחרות, הכופרות מלכתחילה באפשרות קיומה של עיתונות בלתי מוטה. מכל מקום, גם היום בעידן הרשתות החברתיות, שבו מיטשטש לחלוטין הגבול בין עיתונאות ליחצנות ובין דיווח לתעמולה, ושבו ניתנת לגיטימציה מלאה לסיקור מוטה אינטרסים, עיתונאים נעלבים כאשר מייחסים להם נאמנות גורפת לאנשים או לארגונים פוליטיים. גם היום עיתונאים רוצים להיחשב הגונים, חסרי פניות, דבקים באמת.

מצבת כוח האדם בעולם התקשורת הישראלית שפורש איתמר ב"ז בכתבה "כל אנשי ראש הממשלה" משקפת את התחנה המבהילה שבה היא חונה עתה. קבוצה גדולה של עיתונאים, עורכים ובעלי תפקידים בכירים בארגוני התקשורת ובמוסדות המסדירים את התנהלותם צצים מבין הנתונים והציטוטים שליקט ב"ז בדמותן של בובות על חוט הקשורות לאצבעותיהם של בנימין נתניהו ומקורביו.

מיותר להכביר מלים על התנהלותו של ראש הממשלה בהקשר התקשורתי; מלוא כל הארץ טביעת אצבעותיו. לא מיותר לעמוד על עולם המושגים המוסרי של העיתונאים המרקדים בפועל על-פי חלילו, או למצער נתפסים בעיניו כמי שהוא מסוגל להנדס את התנהלותם המקצועית.

העקרונות המוצהרים של משלח היד העיתונאי מונים בראש וראשונה את הנאמנות לאמת ואת הדבקות ביושר ובהגינות. הסעיפים הראשונים בתקנוני האתיקה של ארגוני עיתונות בארץ ובעולם נגזרים מתפיסת יסוד זו: הם מורים לחבריהם לפעול ביושר ולהיות נאמנים לאמת. היושרה האישית היא אפוא תנאי מפתח לעיסוק בעיתונות. כיצד מסוגלים עיתונאים לעמוד בתנאי יסוד זה כאשר הם ממלאים בפועל, או בפוטנציה, תפקיד של אידיוטים שימושיים בידיו של נתניהו ועושי דברו?

הרי כאשר עיתונאים בוחרים באופן גלוי לשרת את ענייניו של ראש הממשלה בכלי תקשורת המזוהים איתו, הם מיניה וביה מתבטלים בפניו ומאבדים את עצמיותם. הם מתרצים לעצמם (וגם לאחרים) שאין הם מוחקים את אישיותם אלא מביאים לידי ביטוי את הזדהותם המלאה עמו ועם עמדותיו. אלא שהטיעון הזה מעיד על אחת משתיים: או שהם עושים שקר בנפשם (כי בדרך כלל עמדותיהם משתנות בהתאם לצרכיו הפוליטיים המתחלפים), או שהם נותנים יד, באופן מודע, לתמרונים התקשורתיים הציניים שהוא מבצע, הבנויים על שקרים והטעיות.

אבחנה דומה תקפה לגבי העיתונאים שנחשבים בעיני נתניהו למועמדים מתאימים לאיוש משרות בכלי תקשורת שאינם מזוהים עמו באופן מפורש, אך יש לו עניין  ויכולת להשפיע על אופן סיקורם. לכאורה, העיתונאים הללו, שמוזכרים בכתבה, אינם יודעים על התפקיד שמייעד להם ראש הממשלה, ולכן עומדת להם חזקת ההגינות. מה שמחשיד אותם הוא עצם אזכור שמותיהם על-ידי נתניהו והמקורבים שפועלים כזרועותיו הארוכות. עיתונאי שנתניהו מייעד לו תפקיד של שופר או מהדהד מסרים הוא עיתונאי שהתנהלותו מצדיקה את הכישורים המבישים שמייחס לו ראש הממשלה. שומר נפשו ירחק מהמוניטין הזה.