ב-11 במרץ 1979 בשעה 11:00 התייצב נשיא ארצות-הברית ג'ימי קרטר בפני ועדת השרים לביטחון של ממשלת ישראל בירושלים כדי לשכנע אותה להגמיש את עמדותיה בניסוח הסכם השלום הישראלי-מצרי. בין שתי המדינות נותרו שנויות במחלוקת מספר קטן של סוגיות, זניחות במשמעותן הממשית (האם יינתן למצרים לפתוח משרד קישור בעזה? האם יינתן לישראל מעמד של לקוח מועדף לרכישת נפט מצרי? האם לפרט בהסכם את שלבי הביניים של הנסיגה הישראלית לקו אל-עריש-ראס מוחמד?) אך הן עיכבו את השלמת המהלך ההיסטורי (במלוא מובן המלה) של סיום סכסוך הדמים ביניהן וכינון יחסי שלום.
מאמציו של קרטר לא הועילו: ועדת השרים, בהנהגת ראש הממשלה מנחם בגין, התעקשה על עמדותיה וקרטר נפרד ממנה מתוסכל.
בלילה, לאחר סעודה חגיגית במליאת הכנסת, כינס בגין את מליאת הממשלה, דיווח לה על הדיונים עם המשלחת האמריקאית והשיג את אישורה לכמה ויתורים מילוליים שעשה, כשהוא מציג את עצמו כמי שהודף ללא מורא את לחציו של הנשיא האורח ודבק בתפיסותיו העקרוניות. הלוך הרוח התוקפני של בגין בא לידי ביטוי גם למחרת, בפגישה של קרטר עם מליאת הממשלה, שם התעמת איתו בגין חזיתית וקרא לו לשקול את אופן התבטאותו בפני ממשלתה הריבונית של ישראל.
יש לי חשש שהכתבים והפרשנים המדיניים של העידן הזה הסתגלו, מבלי דעת, לכללי המשחק התקשורתיים שמכתיב נתניהו: הם הופכים לניצבים במסיבות העיתונאים ובטקסים שהוא יוזם ומסתפקים בהפצת דבריו מבלי לקרוא תיגר על אמינותם
שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר וייצמן האזינו משתוממים לדבריו של בגין, שלא עמדו בשום יחס להתגמשות הממשית בעמדותיו כפי שבאה לידי ביטוי בספטמבר 1978 בוועידת קמפ דייוויד, שהסתיימה בהכרזה חגיגית על השגת הסכם שלום ישראלי-מצרי. הדיונים עם קרטר וצוותו, שהטריחו את עצמם לירושלים בשלושה מטוסי ענק, נועדו להשלים את המלאכה ולתת לבוש ניסוחי-משפטי להבנות שהושגו חצי שנה קודם לכן. וייצמן ודיין נחלצו לפעולה ובסדרה של מהלכים פוליטיים ומדיניים (התייעצויות בלתי פורמליות בין חברים בממשלה, כינון ועדת ניסוח מיוחדת, מגעים מאחורי הקלעים עם הצוות האמריקאי), הניעו את בגין, ובעקבותיו את הממשלה, להסיר את הסתייגויותיהם.
עיקרי ההתרחשות הזו לא היו סוד, והם דווחו בזמן אמת לציבור. הכתבים המדיניים סיקרו מקרוב את ביקור משלחת קרטר, עקבו אחר ההתמקחות והציגו את הסוגיות השנויות במחלוקת כשהם עצמם משמשים מכשיר בידי מקורותיהם. זו היתה הדינמיקה התקשורתית המקובלת, והיא הביאה לידי ביטוי מוצלח את תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית. גם אז היה נוח למנהיגים להסתתר מאחורי מעטה חשאיות כל עוד המשא-ומתן לא הגיע למיצויו, גם אז היו אינטרסים אישיים ופוליטיים לנפשות הפועלות, גם אז פעלו שיקולים מדיניים כבדי משקל, בצד גחמות קטנוניות, על עמדותיהם של הנושאים ונותנים.
אחד משיאי ההתנגשות המובנית בין אינטרס השלטון לאינטרס העיתונות בא לידי ביטוי בבוקר ה-20 במרץ 1979, כשעיתון "הארץ" פרסם כותרת ראשית שהציגה את התמליל המלא של חוזה השלום שעמד לבוא לאישור הכנסת בשעות אחרי הצהריים של אותו יום. בגין ביקש לנצור בסוד את נוסח החוזה כדי לשמור על כבודה של הכנסת: הוא דרש שחבריה יהיו הראשונים להתוודע אליו. לשם כך הורה להסתיר את מקום הדפסתו של המסמך ולאסור גישה אליו.
נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר מחבק את רה"מ מנחם בגין עם הגיעו לבית הלבן. וושינגטון, 15.4.1980 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
יום קודם לכן נודע לי שהחוזה משוכפל בכנסת עצמה, במשרדים שבהם מופק פרוטוקול הכנסת, תחת שמירה מיוחדת. פניתי לאחד הח"כים הפופולריים, ביקשתי את עזרתו והוא, בכריזמה ובחן המוכרים שלו, נכנס למתחם השכפול, טפח על שכמם של העובדים, התלוצץ איתם, נטל עותק כשהוא מסביר להם שבגין בוודאי לא יתנגד, ומסר לי את האוצר.
אני מספר זאת כאן לא רק משום שאני מתענג מחדש (תגובה טפשית בפני עצמה בהתחשב בגילי) על הסקופ המהדהד, אלא משום שאני נמצא תחת רושם הסיקור אמש (15.9) של טקס חתימת הסכמי השלום עם איחוד האמירויות הערביות ובחריין. הדור הנוכחי של הכתבים והפרשנים המדיניים אינו נופל מהדור שעמו נמניתי אני לפני ארבעים שנה. הוא סקרן, חודרני, ונמרץ לא פחות, ואף פועל בסביבה ובתרבות תקשורתית לאין ערוך יותר חופשית ופתוחה. אני מעלה נשכחות משום שאני תוהה אם משהו בדי.אן.איי העיתונאי לא נפגם במרוצת השנים.
טיבם של משאים ומתנים מדיניים שהם דורשים סודיות. פחות מקובל, במדינות דמוקרטיות, שהממשלה, בית-הנבחרים והציבור הרחב מתוודעים להסכמי שלום שעליהם חותמת מדינתם רק בדיעבד. מובן רצונו של נתניהו להצפין את סעיפי ההסכם עם איחוד האמירויות ובחריין עד לאחר חתימתם, לבל תשבש חשיפתם את עצם המהלך. פחות מקובל וכלל לא רצוי שהחשאיות תהיה כה הדוקה שגם עמיתיו של נתניהו להנהגת המדינה, בהם שר הביטחון ושר החוץ, יודרו עד הרגע האחרון מפרטי המשא-ומתן ומסיכומיו.
הפרסום של נחום ברנע על שער "ידיעות אחרונות" בנוגע לעסקת מכירת מטוסי ה-F35 לאיחוד האמירויות, 18.8.2020
הוא הדין בתקשורת. העיתונאים הישראלים המסקרים את הממשלה וראשה לא דיווחו ולו פרט משמעותי אחד על תוכן ההסכם. היוצא מן הכלל היה נחום ברנע, שמיד לאחר היוודע דבר ההסכם העומד להיחתם בבית הלבן, יצא עם הסקופ האדיר על עסקת מטוסי החמקן הכרוכה בו. יש לי חשש שהכתבים והפרשנים המדיניים של העידן הזה הסתגלו, מבלי דעת, לכללי המשחק התקשורתיים שמכתיב נתניהו: הם הופכים לניצבים במסיבות העיתונאים ובטקסים שהוא יוזם ומסתפקים בהפצת דבריו מבלי לקרוא תיגר על אמינותם בעודם ניצבים מולו.
נתניהו הוא אכן לקוח קשה לעיתונות: יש לו עור בלתי חדיר, הוא ציניקן, מתנשא ומלא מרמור עצמי שמזין את תוקפנותו וצדקנותו בעומדו מולה. בה בשעה נתניהו הוא שקרן ותחמן שגורל המדינה נתון בידיו בגלל דפוסי השליטה שהנהיג והתקרנפות של רוב הסובבים אותו. נתוני היסוד האלה מחייבים את העיתונאים המסקרים את הממשלה להיחלץ מקוראלס השחיקה והאדישות שבתוכו הם נעים כשהם מאפשרים לראש הממשלה להתל בהם, בכנסת, בממשלה ובציבור הרחב באמצעות הספינים המתעתעים והגרסאות הכוזבות שהוא מייצר.
התובנה הזו תקפה שבעתיים בעקבות כשלון סיקור התהליך שהביא לחתימת הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין: איננו יודעים מה יש בהסכמים ומה מסתתר בין השורות. בעיקר לא ברור האם הטקס בבית הלבן היה אכן חזית חגיגית של מהלך מדיני חשוב או, חלילה, עטיפת צלופן מרשרשת לחזיון דמה שיפקע כאשר ייחשפו חילוקי דעות בין הצדדים בהבנת הנקרא ומשמעויותיו.