ב"ידיעות אחרונות" מגישים לקוראים (4.9) גיליון חגיגי של "7 ימים", המחולק לשני חלקים כמו בימים שבהם המודעות זרמו כמו מים. כתבת השער של אחד מהם מוקדשת לנוחי דנקנר, פעם איש העסקים החזק והמקושר בישראל, שבימים הטובים ההם זכה לחיבוק מתמיד מהעיתון ומבכירי כותביו. העילה הרשמית: "קטעים בלעדיים" מתוך ספר אוטוביוגרפי שדנקנר כתב בכלא, על בלוקים שרכש בקנטינה.
פרויקט דנקנר של "ידיעות אחרונות" הצריך שלושה כתבים (טל גלעדי, שוש מולא ואיתי אילנאי), שכדי לקבל את הרשימות הבלעדיות ודאי נברו בפחי זבל, שידלו מקורות חסויים בשירות בתי-הסוהר, או פשוט קיבלו אותם מהיחצנים של דנקנר. הכתבה עצמה נשענת על שתי רגליים: קיצור תולדות עלייתו ונפילתו של דנקנר, וציטוטים ארוכים של קטעים מתוך הספר.
הטקסטים של דנקנר דלים וחסרי עניין, ומציגים את כותבם כדמות שבין חייזר לרובוט, או לפחות מי שמעסיק יצור כזה ככותב הצללים שלו. הנה למשל הטקסט שנבחר לשמש כפתיח ולמשוך פנימה את הקוראים: "בימים אלה התחלתי לרצות את עונש המאסר שהושת עלי. איני מרגיש מסכן ואני משוכנע שאדע להעסיק את עצמי ולנצל את הזמן לטובה. [...] אני מקבל הוראות ופקודות שעלי לציית להן, וכמובן שנמנע ממני זמן האיכות עם בני משפחתי שכל-כך יקרים ללבי: אשתי, הורי, ילדי ונכדי. [...] אקדיש את זמני הפנוי ללימוד תורה וספר הזוהר ולכתיבת ספר אוטוביוגרפי על תחנות חיי עד כה".
נוחי דנקנר על שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 4.9.20
וכך זה ממשיך. דנקנר כותב ביובש, לפרוטוקול, בסגנון שנראה כמו הכנה לעדות במשפט ובלי פרטים מפלילים, נקיפות מצפון, הומור או נשמה. בחלקים שעוסקים ברגעים לא נעימים (למשל, הרגע שבו שרקו לו בוז בקונצרט של הפילהרמונית, אחרי שמנכ"ל התזמורת מצא לנכון להודות לו על הכסף שתרם מול אולם מלא), דנקנר מתאר את עצמו כקורבן ולא מבין מהיכן נובעת האיבה שרוחשים לו בציבור (שמימן את התרומה הזו ואחרות).
חלקים אחרים, שכוללים רשימה ארוכה של ניים-דרופינג (כולל סיפור על המקרה שבו דנקנר הוביל, לטענתו, למינוי סטנלי פישר לתפקיד נגיד בנק ישראל כשתיווך בין שר האוצר נתניהו לראש הממשלה אריאל שרון), נראים כמו איום מנומס על כל האנשים שהיו לצדו בימיו כגדול טייקוני התקופה, כשעשק את הציבור עם מחירי סלולר ומזון מנופחים ומחיקת חובות של מיליארדים שפגעה בפנסיות של כולם. לרגעים נדמה שדנקנר משתמש ב"ידיעות אחרונות" כדי לאותת לכל מקורביו מהתקופה ההיא: "אתם הייתם שם איתי, ורק אני נפלתי. ועכשיו אל תפריעו לי לחזור לעניינים".
ניכר שב"7 ימים" התאמצו לאזן את הפוזיציה של דנקנר לגבי עצמו. הם עושים זאת בשיטת המלה-כנגד-מלה: "דנקנר הוא איש מתעתע. לא רק בגלל החיבור בין אמונה כמעט עיוורת ברבנים לכסף גדול, בין בודהיזם ליהדות, בין תדמיתו הנזירית להתנהלותו העסקית הדורסנית. אנשים שמכירים אותו היטב, גם אלה שלא נמנים עם חוג אוהדיו או חבריו, מתארים אדם חיובי. מדבר ברכות, אדיב לזולת, מנומס, כזה שנמצא בקשר עם רוב האנשים שהקיפו אותו בעבר.
כותרות פרויקט דנקנר של "7 ימים"
"בעיתוני העסקים, מצד שני, כתבו על איש עסקים אכזרי, יהיר, שידע לגייס רגולטורים כדי להשתלט על חברות במינוף לא הגיוני, התייחס לא תמיד יפה למנהליו, שאותם ריפד בהמון כסף, השתלט על עיתון כושל כדי לנקום בעיתון אחר שניהל נגדו קמפיין, ולבסוף בנה אימפריה עסקית שהתרסקה והכניסה אותו לכלא" (ובתרגום לעברית: "עיתוני העסקים" = "דה-מרקר". "עיתון כושל" = "מעריב". "עיתון אחר שניהל נגדו קמפיין" = שוב "דה-מרקר").
אם כך, מי צודק? חבריו ומכריו של דנקנר, שבראשם קבוצת "ידיעות אחרונות" (לרבות "כלכליסט" ו-ynet) בתקופה שבה היה לאיש הרבה כסף לחלק – או שמא "עיתוני העסקים"? כתבי "ידיעות אחרונות" משאירים את התהייה הזאת באוויר, ועוברים לדווח על ההשפעה העמוקה שספג דנקנר מסבתא שלו, שהתקיימה מ"קצבה צנועה מאוד שקיבלה מביטוח לאומי" ובכל זאת תרמה לקבצנים.
בעולם הרוחני הצר של ממלכת מוזס, פרויקט כמו זה הוא הישג כפול: מצד אחד חשיפת החומרים הבלעדיים, ומצד שני שמירה על צלם עיתונאי באמצעות העיסוק המורחב בצדדים הלא-מחמיאים של האיש, כולל המעשים הפליליים ומתן קול לאזרחים שנפגעו ממנו. תופעת דנקנר מתוארת ככשל מקרי, שנגרם בשל תגובת שרשרת פיננסית שאיש לא יכול היה לחזות. הבעיה האמיתית, המבנית, כלל לא מוזכרת: כלכלת המקורבים, המינוף ההרסני, עשיית הון בכספם של אחרים, ריכוזיות ממאירה, יוקר מחיה ויחסים מושחתים עם התקשורת.
נוחי דנקנר מגיע לשערי בית-הכלא מעשיהו כדי לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו. 2.10.2018 (צילום: פלאש 90)
בעולמו של מוזס אך טבעי הוא שטייקון מקים חצר שמחברת אנשי עסקים (יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר, בן דודו), רבנים (יאשיהו פינטו) ופוליטיקאים (אריאל שרון, אהוד אולמרט), וכולם עוברים את מסלול החקירה-משפט-הרשעה-כלא ואז חוזרים לחברה, מי בגפו ומי בסיוע ספר בהוצאת "ידיעות אחרונות" וכתבה בעיתון "ידיעות אחרונות", שמסייעים לו לקבל בחזרה חותמת כשרות. זה מעורר קבס, אבל קשה לצפות למשהו אחר מעיתון שעובדיו מוכנים לסבול מצב שבו הבוס שלהם – בעבר, אחד מאנשי שלומו הקרובים של דנקנר – עומד לדין על עסקת שוחד שבה המתת היתה הקו המערכתי.
פרויקט דנקנר של "7 ימים" הוא אכן הישג. אבל לא של "7 ימים", אלא של דנקנר. הפרסום מסייע לו למתג את עצמו לא כעבריין, אלא כטייקון עם עיניים גדולות (וכחולות, מציינים גלעדי, מולא ואילנאי) שבסך הכל עשה כמה טעויות עסקיות ושילם על כך מחיר כבד.
ומה כעת? "מקורביו טוענים שיש רק דבר אחד שמעניין את דנקנר כרגע: לעשות המון כסף ולהחזיר כל שקל מהחוב. הוא נחוש לחזור להיות אחד מאנשי העסקים המובילים בישראל, ובדרך להיות הטייקון היחיד שלא עשה שום תספורת. במסגרת זו סירב דנקנר למספר הצעות מחברות מובילות בשכר גבוה. משכר של מנכ"ל, מכובד ככל שיהיה, אי-אפשר להחזיר חוב של מאות מיליוני שקלים. בטח שלא לרכוש חברה מובילה במשק ולחזור למעמד-על". אם יצליח במשימה, ל"ידיעות אחרונות" יהיה חלק בהחזרתו אל זירת הפשע.
ראוי להדגיש: ספק אם דנקנר יצליח, או בכלל ינסה, להחזיר את כל חובותיו. ובכל זאת, נראה שחשוב לו להעמיד פנים. את החוב הגדול ביותר, כ-150 מיליון שקל, הוא חב לבנק הפועלים. בנק הפועלים הוא גם הבעלים של כשליש ממניות "ידיעות אחרונות". נציגי הבנק הם אלה שמאפשרים את המשך כהונתו של מוזס בתפקיד האיש החזק בקבוצה, למרות שגם הוא הסתבך בפלילים, לווה סכומי עתק מהבנק והוביל את האימפריה שקיבל למשבר כלכלי. כמו דנקנר. הכסף שבנק הפועלים הפסיד בהלוואה לדנקנר שייך לציבור הרחב. לפיכך, ברור מדוע גם הבנק מעוניין לשמר את האשליה שיום יבוא ודנקנר יחזיר את הכסף, והכל יהיה בסדר.