לפני קצב - הכותרת (או התמונה) הראשית
הכותרת של היום שייכת ל"מעריב", שבמרכז עמוד השער שלו מציג ידיעה המתהדרת בו בזמן בתארים "תחקיר" ו"חשיפה": "השר, השופט והקרקעות" [איילת פישביין]. הכותרת אולי נשמעת כמו משולש רומנטי, אבל התוכן הרבה פחות מלהיב את הדמיון – שר המשפטים פרידמן והשופט לשעבר זיילר שותפים בחברה המחזיקה בקרקעות באזור עתלית, עובדה שהשר לא טרח כנראה לציין בפני איש בטרם ביקש מהשופט חוות דעת בעניין רמון.
סוחר בקרקעות? שר המשפטים דניאל פרידמן (צילום: פלאש 90)
כדי לבסס את הרושם שמדובר בגילוי חשוב מקדיש העיתון שטח רב לנושא. הידיעה נפרשת על פני עמודים 5-2, אף שמבחינת נפח המידע החדש אפשר היה להסתפק בחצי עמוד. הנפח הנוסף ממולא על-ידי תצלומים, חומר רקע רב ותגובות מפורטות (התגובה של זיילר מובאת בגופן גדול מהרגיל). יוצא של"מעריב" שני הישגים היום: גם תחקיר בלעדי שהוא חשיפה, וגם ידיעה בעמודי החדשות בעלת עומק של ממש.
פרשת פרידמן-זיילר גונבת ב"מעריב" את ההצגה מקצב, הנדחק הצדה גם בשערי העיתונים האחרים, בכל פעם מסיבה אחרת. ב"ידיעות אחרונות", למשל, הידיעה הראשית שבעטיה מוצא את עצמו קצב בתחתית השער, או שמא יש לומר "התמונה הראשית", עוסקת בגלעד שליט. מתברר כי בעולם יש עוד תמונה של החייל השבוי מלבד השתיים שהציבור כבר התרגל לראות. כמה מהן מודפסות בעיתון תחת הכותרת: "החברים של גלעד יוצאים לקרב". הידיעה עוסקת בכך ש-70 מחבריו לתיכון חתמו על מכתב לראש הממשלה הקורא להחזירו "גם במחיר כואב" [גואל בנו ועידן אבני], אבל עיקר תשומת הלב מוקדש לתמונות.
התמונה שמודפסת במרכז השער אכן עושה רושם כביר. בתחתיתה רואים ארבעה צעירים חבוקים, זרועותיהם סביב כתפי חבריהם, כשאצבעות הידיים מתוחות בתנועה האופיינית לראפרים – בקיצור, בני טיפש-עשרה אופייניים. גלעד שליט יושב מעליהם, שולח מבט חודרני למצלמה. חובבי קונספירציות על-טבעיות לא יתקשו להראות כיצד התמונה מנבאת את היפרדותו מהם, בסגנון "פול מקרטני מת". אף שפניו מחייכות, הוא אכן נראה כאילו הוא לא לחלוטין שייך לחבורה ומעדיף להיות לצדה, ורושם דומה עולה גם מהתמונות האחרות [צילום: נועם רותם], המופיעות בעמודים 3-2 של העיתון. צמד הכתבים, בנו ואבני, דווקא מתרשמים אחרת מהתמונות שהביאו וכותבים: "בתמונות שבידי החברים נראה גלעד שמח, מבלה, נער הנהנה מחיי בית-הספר".
ב"הארץ" נדחק קצב מהכותרת הראשית בשל הביקור הצפוי של שר המודיעין המצרי בישראל: "סולימאן יבקר בישראל, יציג יוזמה לפתיחת מעבר רפיח" [עמוס הראל, אבי יששכרוף ויובל אזולאי]. לפי הידיעה, יציע השר כי "ייפתח מחדש מעבר רפיח בגיבוי אמריקאי ובסיוע של פקחים אירופים".
רק ב"ישראל היום" מקבל קצב את השער (כמעט במלואו), תוך הדגשת עמדת המיעוט הביקורתית של השופט אדמונד לוי, המובאת בהרחבה יתרה על פני מרבית עמוד השער. זהו גם העיתון היחיד, מלבד "גלובס", המקדיש מקום לביקורת שמתח השופט על התנהלות התקשורת בפרשה.
בכל זאת קצב
ההתייחסות להחלטת בג"ץ בעניין העתירות נגד עסקת הטיעון עם קצב, משתנה לפי העמדות הידועות של כל עיתון. ב"ידיעות אחרונות" מאמר הפרשנות המרכזי של בעז אוקון מגבה את עמדת מרבית השופטים וקובע: "במגרש המשפטי, להבדיל ממגרש הטניס, אי-אפשר לדבר על 'גורל' אלא על 'מקרה גבול', והכדור נופל לא לפי 'יד המזל' ו'רעש הקהל', אלא לפי ניתוח משפטי בהיר ובהתעלם מנהמת הקהל".
על שער "הארץ", לעומת זאת, תמונת שלושת פרקליטי קצב כשגבם למצלמה, והפרשנות של זאב סגל ביקורתית בהרבה; "קול ענות חלושה" היא הכותרת שניתנה לה. סגל כותב: "פסיקתם של שופטי הרוב מהדרת הרבה יותר בכבוד היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ובשיקול דעתו בהחלטה על עסקת טיעון מאשר בכבוד הנשים החשופות לעבירות מין".
ב"ישראל היום", כאמור, הטון הוא הביקורתי ביותר, אך מה שמעניין במיוחד מהבחינה התקשורתית הוא שנראה כי אנשי קצב הסיקו את המסקנות מהתגובה של אולמרט לדו"ח וינוגרד. ב"מעריב" נפתחת כותרת המשנה לידיעה על החלטת בג"ץ [אפרת זמר ושמואל מיטלמן] בציטוט של אחד ממקורבי קצב: "הוא לא פתח אתמול שמפניה".
מחלוקת בשוקן על סל התרופות
פרסום רשימת התרופות שיכללו בסל שירותי הבריאות מעורר אף הוא תגובות מגוונות. ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" לא קובעים עמדה נחרצת. "מרשם לחיים ולמוות" ו"משני צדי הסל" הן הכותרות שמופיעות בעיתונים, בהתאמה, ובכל אחד מהם מגולמת ההחלטה על-ידי שני חולים ייצוגיים, אחד זכה לתרופה, השני נדחה. היתרון, במקרה זה, ל"מעריב", שם החולה שנדחה הוא השחקן שמואל וולף, וזאת לעומת חולה ממגדל-העמק ב"ידיעות אחרונות", שנראה כי מעולם לא עלתה על במת התיאטרון.
ב"הארץ" זוכה הפרשנות של רן רזניק להיות מוצגת בראש העמוד המוקדש לנושא, מעל הידיעה שעוסקת בעניין [רן רזניק ויובל אזולאי]. רזניק הפרשן קובע בכותרת: "ועדת הסל החליטה, לא תמיד ידעה על מה", ומביא ציטוטים מדאיגים מישיבות ועדת הסל ("אנחנו לא מצליחים לנטרל את עצמנו מיחסי הציבור... ואין ספק שהם השפיעו עלינו", למשל). גם הידיעה עצמה קיבלה כותרת ביקורתית המתבוננת בחצי הכוס הריקה: "300 אלף לא יקבלו תרופות וטיפולים חיוניים".
אך לא כולם ברחוב שוקן שותפים לדעתו של רזניק. נימת הסיקור של החלטת ועדת הסל ב"דה-מרקר" הפוכה. הכותרת לידיעה של רוני לינדר-גנץ בנושא היא: "איכות חיים חשובה לא פחות מהצלת חיים", וזו ממוסגרת על ידי כותרת הגג: "מהפכה בוועדת סל הבריאות". גם מאמר הפרשנות שמספקת לינדר-גנץ מחמיא להחלטות הוועדה.
יתר ענייני היום
ב"גלובס" ידיעה בלעדית של גד פרץ על המסקנות הצפויות בוועדת גרונאו, הבוחנת בימים אלה את תנאי התחרות בשוק התקשורת. חבל שהידיעה כתובה בשפת מומחים, שאינה תמיד מובנת. פרץ אמנם חושף כי "מסתמן ש-yes תוכל לספק חבילות שירותים יחד עם בזק, כמו להציע חבילת טריפל פליי, אך עדיין קיימת אי-בהירות בנוגע למהלכים של בזק במסגרת זו", אך לא מפוגג את אי-הבהירות, לא לגבי המהלכים של בזק ולא לגבי המונח "טריפל פליי". היכן "כלכליסט" כשצריך אותו?
ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם, בראש עמוד השער, קדימון לראיון עם המועמד לנשיאות ברק אובמה, שיתפרסם במלואו ב"7 ימים" [אורלי אזולאי]. אובמה נותן את כל הציטוטים הריקים והצפויים ממועמד לנשיאות. דוגמה: "כשאהיה נשיא אעבוד ללא לאות כדי להעצים ולהעמיק את הידידות בין ארצות-הברית לישראל".
עוד בעיתון, צבי אלוש מביא את דבריו של מנחם הורוביץ, המתאושש מתאונת הדרכים שעבר: "אין ספק שזכותם של אבותי ואבות אבותי עמדה לצדנו וגרמה לנס הגדול שבזכותו אני חי ונושם, אם כי בכאב".
ב"כלכליסט" מדווח מדור הפרסום והשיווק כי ערוץ 10 יפעיל לובי בכנסת, במטרה להמשיך לקבל הקלות [עירית יוסילביץ']. הלוביסט הבכיר שגויס למשימה הוא ישראל מימון, מזכיר הממשלה לשעבר. מצד אחר, במדור המשפטי של העיתון אין אף מלה אחת על קצב. אולי זו הכוונה שעומדת מאחורי הסיסמה החדשה שמלווה את הקמפיין הפרסומי של העיתון, "עיתון עצמאי יומי חדש".
יהורם גלילי מדווח ב"דה-מרקר" כי המקומון של "מעריב" במודיעין, "זמן מודיעין", יעבור לזכיין מקומי תמורת 150 אלף דולר. בידיעה מצוטטים "גורמים במעריב" המסבירים כי הבעיה במקומון לא היתה בתוכן, אלא בקושי להפיצו בעיר שבה יש עוד חמישה מקומונים מלבדו. כותב הידיעה שייך לאחד מהם, המקומון של רשת שוקן באזור, "העיר ערי מודיעין".
ואילו חגי חיטרון כותב ב"גלריה" על הספר "קול ישראל מירושלים", בהוצאת רשות השידור, המסכם 72 שנות רדיו. מתברר כי הנציב העליון הבריטי דרש ששידורי הרדיו לא יהיו פוליטיים, ומשום כך כמעט לא דווח בהם על אירועים כגון המרד הערבי של 36'-39', ועדת פיל והספר הלבן. פרט פיקנטי במיוחד: "ביולי 1938 שידרו פתאום תוכנית על חייו של השומר אלכסנדר זייד, לאחר שערבים הרגוהו, אבל לא ציינו שנהרג".