סמלי הדבר שב-6 באוגוסט השנה, יומיים לאחר אסון ביירות, התקיימו בכל העולם עצרות זיכרון לציון 75 שנה לאסון הירושימה. עוצמת הפיצוץ בנמל ביירות שקולה לפצצה שמשקלה 1.5 קילוטון TNT, עשירית מעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה. הפיצוץ יצר בנמל מכתש בעומק 43 מטר, וסיסמוגרפים במדינות שכנות דיווחו על רעידת אדמה בעוצמה של 4.5. רוב העיר נפגעה, עד למרחק של עשרה קילומטרים ממוקד האסון. למעלה מ-200 איש נהרגו ועוד רבים הוכרזו כנעדרים, 6,000 נפצעו, 300 אלף איש נותרו חסרי בית, שלושה בתי-חולים נמחקו ועוד שניים ניזוקו. לבנון שילמה בטלטלה פוליטית ונזקים כלכליים שנאמדים ב-15 מיליארד דולר.
במשך שש שנים רבצו במחסני נמל ביירות 2,750 טון אמוניום ניטרט בלי שגורם ממשל כלשהו טרח להתייחס למכתבי התראה רבים ששלחו נציגי הנמל. רק אלוהים, ואולי גם נסראללה שליחו, יודעים אילו מפלצות נוספות רובצות במחסני הנמל בהמתנה לשחרורן. זמן קצר אחרי האסון, בישראל החלו לתהות האם גם נמל חיפה, והמפרץ כולו, חשופים לאסון דומה. כדי לענות על השאלה הזאת יש להבין מדוע מתרחשים אסונות רבי נפגעים.
המתכון האוניברסלי להתרחשות אסונות בכל העולם ובכל הזמנים הוא צירוף של שלושה שי"נים: שחיתות שלטונית, שומרי סף ושרלטנות. זוהי פרפרזה על הגותו של פילוסוף הכנסת, שסיכם את משאת נפשו של כל אדם בשלושה כ"פים – כוח, כסף וכבוד.
לבנון התברכה במינון נדיב של שלושת השי"נים. לשחיתות השלטונית בלבנון יש היסטוריה ארוכה שמגיעה עד תקופת השלטון העות'מאני. ארץ הלבנט התברכה גם בהיעדרם של שומרי סף. במקום שבו אין רגולטור, איש הישר בעיניו יעשה. גם מרכיב השרלטנות, ובמיוחד רשלנות טכנולוגית, נפוץ במרחב הגיאוגרפי שלנו. אמוניום ניטרט אינו מסוכן כשהוא נמצא בידיהם של אנשי מקצוע שיודעים לאחסן ולשנע אותו כראוי. גם נחש צפע אינו מסוכן כאשר מטפל בו לוכד נחשים מקצועי.
ומה לגבי מדינת ישראל? מיותר להכביר מלים בעניין השחיתות השלטונית במדינה. מספיק להציץ בדירוג מדד השחיתות הבינלאומי. שערוריית היעדרם של שומרי הסף ראויה לדיון מעמיק. מלחמת האמוניה בנמל חיפה, שהסתיימה לפני שלוש שנים, חשפה צוהר קטן לחולשת הרגולטור במדינה. בית-המשפט העליון קבע כי שומרי הסף של מדינת ישראל, בעיקר המשרד להגנת הסביבה, כשלו בהגנה על אזרחי ישראל. למלחמה ההיא מוקדש ספרי, שייצא לאור בקרוב.
זאב אלקין, השר להגנת הסביבה בשנים 2016–2020 (צילום: פלאש 90)
בחודש יוני 2019 פורסם דו"ח ביקורת מיוחד של מבקר המדינה תחת הכותרת "היבטים בפעולות הממשלה בנושא זיהומים סביבתיים במפרץ חיפה". מוזר שהמבקר בחר לתת לדו"ח כותרת שגויה שאינה משקפת את תוכנו. הרוגי ביירות לא נפטרו מזיהום סביבתי. גם המבקר לא התכוון לזיהומים סביבתיים, אלא לכך שבמשך עשרות שנים לא נענתה דרישתו להכין סקר סיכונים מצרפיים לגבי מפרץ חיפה, בעיקר בצל הסכנות מפיגועי טרור.
הדו"ח מהשנה שעברה הוא חוליה נוספת בשרשרת של דרישות שהוציא משרד המבקר מאז 2004, עוד לפני מלחמת לבנון השנייה, שבה הדגים חיזבאללה מה הוא מסוגל לעולל לעורף הישראלי. אף שהמבקר חוזר על דרישתו שוב ושוב, איש אינו מתכוון להכין את הדו"ח המבוקש. לאורך השנים, מדי פעם, הגיש המשרד להגנת הסביבה מסמכים רדודים, מעורפלים וחסרי משמעות, אבל אנשיו התמידו בסירובם להתייחס לסיכוני טרור, מלחמה ואסונות טבע.
לאורך שני עשורים חזר המבקר וקבע כי במצב הזה "לא ניתן לקבוע אילו פעולות דרושות למניעת כלל הסיכונים". ראש רשות החירום הלאומית התריע, עוד בשנת 2011, כי "המפרץ בכלל ובתי-הזיקוק בפרט הם אזור מטרה לירי תלול מסלול. ארסנל הנשק הרקטי והטילים המצוי בידי האויב הוא כזה שבכל ירי כמותי ואיכותי מדויק האזור יהיה בסכנה, וייתכן אפקט דומינו אל מול מפעלים ומתקנים עם חומרים מסוכנים אחרים בסביבה".
קרוב לעשרים שנה מפרסם מבקר המדינה דו"חות חריפים, אבל המשרד להגנת הסביבה ממשיך להתחמק באופן מביך, תוך שימוש בתירוצים בסגנון "הכלב אכל לי את המחברת" ושלל ניסוחים נכלוליים: "סקר הסיכונים המצרפי במפרץ חיפה הינו סקר ייחודי ומורכב ביותר. הן מבחינת המתודולוגיה המקצועית והן מבחינת הרגישות המסחרית והציבורית הגבוהה... התארכות יישום הסקר והשלמתו נבעה מעומס העבודה הכבד... מורכבות מקצועית שדרשה התמשכות הדיונים מול התעשייה. מתקיימת פעילות אינטנסיבית של המשרד מול מפעלים ומול התאחדות התעשיינים ומכון האנרגיה והסביבה... שתי חברות בינלאומיות נשכרו במטרה לקיים דו-שיח מקצועי ואימות נתונים... במקביל מתקיים דו-שיח מול משרדי האנרגיה והכלכלה על משמעות פרסום תוצאות הסקר והשפעותיו האפשריות... שיח זה התארך מעבר לצפוי".
לנוכח הקשקשת הזאת, ראוי לציין את התנהלותו המנומסת של מבקר המדינה, שקבע כי הטיפול הממשלתי בנושא "אינו תקין" וכי הרגולטורים – כולל המשרד להגנת הסביבה, המועצה לביטחון לאומי, פיקוד העורף, המשרד לבטחון הפנים ומשרד הביטחון – "חייבים להיות מעורבים". אבל מה לעשות, לאף אחד מאלו לא בא להיות פראייר. לא בא להם לחתום על דו"ח הערכת סיכונים, וממש לא בא להם לשאת באחריות לאסון.
לפני שבוע וחצי, הוועדה לביקורת המדינה קיימה בכנסת דיון על היעדר סקר הסיכונים במפרץ חיפה. הוזמנתי על-ידי יו"ר הוועדה, ח"כ עפר שלח, להשתתף בדיון. הבעתי את דעתי כי הדיון הזה מיותר, מכיוון שאין כל סיכוי שסקר סיכונים אמיתי יוגש אי פעם. ישיבת הוועדה השאירה עלי רושם מדכדך, מכיוון שברור היה כי לא מבקר המדינה ולא הוועדה מסוגלים לכפות על הרגולטור הישראלי לבצע את תפקידו. זה לא קרה ב-20 השנים האחרונות, וגם לא יקרה בעתיד.
ב-10 בספטמבר 2017 נפל בחלקי הכבוד להשתתף בדיון פורום "המנחה הלאומי לחומרים מסוכנים", שהתקיים במשרד להגנת הסביבה בירושלים. הדיון עסק בבקשה של חברת חיפה כימיקלים לאשר תוכנית לייבוא אמוניה נוזלית. בחברה רצו למלא מכליות כביש באופן ישיר מאונייה שתעגון בקביעות בנמל הקישון.
שאלתי את יושבת ראש הדיון, סמנכ"לית התעשיות במשרד להגנת הסביבה שולי נזר, מדוע התכנסנו לדיון על הצעה שאיננה חוקית. הרי החוק הבינלאומי, וגם תקנות הנמלים בישראל, קובעים במפורש: "לא ישונעו חומרים מסוכנים נוזליים בצובר מאונייה אל כלי רכב". הסמנכ"לית נזר הביטה בי בתימהון, כאילו הגעתי מהחלל החיצון, והודיעה: "כל הסוגיות מול הרשויות נבדקות ונבחנות, ואני רוצה להבהיר, חלופות שלא עומדות בחוק לא יאושרו". לא הבנתי אז, אבל התברר שהכוונה שלה היתה שאת החוק יש לשנות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו עם השר אריה דרעי במליאת הכנסת (צילום: הדס פרוש)
ואכן, בתוך שלושה חודשים פרסם שר הפנים אריה דרעי טיוטה של צו תיקון לחוק רישוי עסקים: "שינוע ואיסוף של חומרים מסוכנים בצנרת בתוך תחום נמל לא יהיה טעון רשיון עסק... רשות הרישוי וגורמי הרישוי הרלבנטיים לא יוכלו להעמיד דרישות לביצוע השינוע בצנרת הנמל ולא יוכלו לנקוט באמצעים כלשהם הנתונים להם על-פי חוק רישוי עסקים". חודשיים לאחר מכן נכנס הצו לתוקף. בחתימתו יצר השר דרעי תקדים עולמי והניח בנמל חיפה פצצה מתקתקת עם פוטנציאל לאסון המוני.
סביר להניח שדרעי הבין שהמשמעות היא הטמנה של פצצות איומות מתחת לרגליהם של תושבי חיפה ואשדוד. רק כך ניתן להבין מדוע הזדרז להצהיר במכתב רשמי למבקר המדינה כי עובדת היותו ממונה על חוק רישוי עסקים אינה הופכת את משרד הפנים לגורם סמכות ואחריות בתחום החומרים המסוכנים. במלים אחרות, אריה מכלוף דרעי העיד בחתימת ידו שאינו אחראי למעשיו. למרבה המזל, חברת חיפה כימיקלים לא מימשה את המתנה שהעניק לה השר הנדיב, וכך ניצלו תושבי מפרץ חיפה ואשדוד מאסונות שלא ידעו על קיומם.
הגורם השלישי במשוואת האסונות הוא שרלטנות. דווקא בעניין הזה אני נוטה לאופטימיות זהירה בהשוואה בין ביירות לחיפה. אני אופטימי לא מכיוון שעמדתי נפעם מטוהר המידות הממשלתי או מביצועי הרגולטור הישראלי. אני סומך על המהנדסים, המדענים והטכנאים שעובדים בתעשייה הישראלית. רובם אנשים מוכשרים, אחראים, בעלי ידע מקצועי, והם פועלים לפי תקני בטיחות בינלאומיים.
בשנים האחרונות לשלטונו של בנימין נתניהו הולכים ומתרבים המקרים שבהם מסתבכת ממשלת ישראל עם החוק. לראש הממשלה נתניהו יש זכויות יוצרים על פטנטים לחיסול קונפליקטים באמצעות שינויי חוק והסרת אחריות. הוא גילה שקל יותר להכשיר תקלות מאשר לתקן אותן.
גם את הקונפליקט רב השנים בין מבקר המדינה לרגולטור פתר באמצעות הפיכת משרד מבקר המדינה למוסד משבח המדינה. המשבח הלאומי, יש לשער, יפסיק להטריד את הרגולטור בדרישות לחבר דו"ח סיכונים, וכך לעולם לא נדע אם אסון רב-נפגעים מאיים על תושבי מפרץ חיפה. מה שבטוח – כשהאסון יתרחש, אפילו ועדת חקירה לא תוכל להטיל את האחריות על גורם כלשהו בממשלת ישראל.
אהוד קינן הוא פרופסור לכימיה בטכניון, נשיא החברה הישראלית לכימיה ומחבר הספר "מלחמת האמוניה", שיראה אור בקרוב