מיומה הראשון של מגפת הקורונה, היא מתנהלת בכמה זירות. אחת העיקריות שבהן היא זירת המדיה. חודשים לתוך המגפה, כולנו מנהלים יחסי אהבה-שנאה עם המושג הזה, "מידע". אנחנו צורכים כמויות אדירות של מידע, מסטטיסטיקות על המחלה בארץ ובעולם, דרך חדשות והודעות רשמיות וכלה בפרשנויות וטורי דעה. מגפה עולמית, מתברר, היא אירוע מורכב. בריאותית, כלכלית ופסיכולוגית. היא מערערת כל היבט של קיום בחברה האנושית.

ובסיטואציה כה מורכבת, שהופכת עוד יותר מורכבת כשנוצרים סדקים ושברים באמון הציבור בממשלה, מקומה של התקשורת נעשה משמעותי במיוחד.
העיסוק בבריאות ובמדע בתקשורת מאתגר מאוד. איך להסביר דברים מורכבים בצורה פשוטה לציבור? איך לעשות את זה מעניין? איך לא לטעות או להטעות?

במגפה הנוכחית האתגר גדול עוד יותר, כי לא מדובר במדע או ברפואה נטו אלא בשילוב קשה להתרה של שניהם ושל פוליטיקה. תפקיד העיתונאי נעשה קשה מתמיד, עם הצורך לבדוק, לבקר ולשאול שאלות כשלא תמיד ברור אם המידע המתקבל מהממשלה הוא אמין.

קשה עוד יותר כשהתשובה לכל-כך הרבה דברים היא "עוד לא יודעים". נכון להיום, אין שום דרך לעצור את התפשטות המגפה ולהימנע ממחזות האימים שנראים במדינות אחרות בלי שהציבור ישתף פעולה ויפעל על-פי ההנחיות הפשוטות של ריחוק, שמירה על היגיינה ועטיית מסיכה. אבל ספק וחוסר אמון מדבקים לא פחות מנגיף הקורונה, והם פוגעים אנושות בלכידות החברתית והציבורית שנדרשת לצורך מאמץ משותף וארוך טווח כזה.

לתקשורת יש אחריות גדולה בזכות השפעתה על אמון ובריאות הציבור. מובן שלתקשורת אין חלק בלעדי (ואפילו לא עיקרי) בפגיעה באמון, אבל ישנה תופעה אחת שלגביה אפשר בהחלט להפנות אצבע מאשימה לעיתונאים: מתן במה תקשורתית רחבה לסוכני בורות.

העימות בין לס לרהב נערך בתבנית המפורסמת של העמדת שני אנשים המייצגים דעה, "בעד" ו"נגד", השוות ביניהן כביכול. כשמדובר בדיונים על עובדות ומחקר, זוהי גישה המובילה להטעיה מסוכנת של ציבור הצופים. מדובר בכזבים מול מציאות, המוצגים כשווי ערך

בואו נדבר, למשל, על יורם לס. נראה לי שנכון להיום אין צורך להסביר במי מדובר. הרקורד הרפואי שלו מזמן לא מעניין, ומשמש בעיקר כתירוץ להזמין אותו שוב ושוב לאולפני הטלוויזיה והרדיו, להרצאות ולפאנלים. לס מוזמן על תקן הפרובוקטור, "הטרול" אם תרצו, שמקפיד מאז פרוץ המגפה לצעוק שהקורונה היא "שפעת עם יחסי-ציבור" ושאינה מסוכנת כלל וכלל.

יש כלי תקשורת שמתים על לס. הוא מביא רייטינג נהדר, כנראה, אחרת אי-אפשר להסביר איך ממשיכים להביא אותו שוב ושוב אף שכל אחת מהטענות שלו הופרכה – בין אם על-ידי מומחים שהדגימו שהוא מטעה ומשקר, ובין אם על-ידי המציאות עצמה. בשבוע שעבר אף התבשרנו שתחנת הרדיו 103FM נתנה ללס תוכנית משלו, שבה הוא מוצג בתור "הקול הבולט ביותר של תקופת הקורונה".

לס אינו היחיד כמובן, הוא רק דוגמה מפורסמת ובולטת מתוך שורה ארוכה של סוכני בורות שמנצלים את תוארם האקדמי והמקצועי ואת להיטות התקשורת להצגת קולות פרובוקטיביים וסנסציוניים כדי לקדם את מעמדם ולשווק לציבור את מרכולתם. כמו כל דבר אחר בקורונה, גם את התופעה של שרלטנים בתקשורת אנחנו מכירים, אבל הפעם נדמה שיש גופי תקשורת שאיבדו לגמרי את היכולת להפעיל את השכל הישר. הם מעדיפים את הצהוב על פני העובדות והאתיקה העיתונאית.

בסוף השבוע האחרון נדהמנו לצפות בכתבתו של אילן לוקאץ' בערוץ 12, ב"אולפן שישי", שכללה עימות בין לס ובין פרופ' גליה רהב. רהב, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית-החולים שיבא, נמצאת ביומיום בחזית המלחמה בנגיף הקורונה.

יורם לס וגליה רהב בכתבת "אולפן שישי" (צילום מסך)

העימות ביניהם היה מהז'אנר המפורסם של "האיזון הקדוש": העמדת שני אנשים המייצגים דעה, "בעד" ו"נגד", השוות ביניהן כביכול. אבל כשמדובר בדיונים המתבססים על עובדות ומחקר, זוהי גישה המובילה להטעיה מסוכנת של ציבור הצופים. מדובר בכזבים מול מציאות, המוצגים כשווי ערך. והצופה מוזמן לבחור בין שתי העמדות בלי לדעת שאחת מהן שקרית ואף מסוכנת. מי שבחר בעמדה הכוזבת, ייתכן שיקפיד פחות על ההנחיות ויגרום להפצת המחלה ואף לפגיעה אפשרית באחרים.

אני מבינה מומחים שנענים להזמנה להגיע לעימותים כאלו. מפתה להאמין שאנחנו נהיה אלו שיצליחו לייצג את קולה השפוי של האמת. אבל זו אשליה, כי לצופה אין את הידע והכלים הנחוצים לזיהוי השקרים, והוא נאלץ לבחור במי שנשמע לו משכנע יותר

אני מבינה את רהב ומומחים אחרים הנענים להזמנה להגיע לעימותים כאלו. הרי אם לא תהיה קונטרה, לס ישב וילהג לבדו באולפן. מפתה להאמין שאנחנו נהיה אלו שיצליחו לייצג את קולה השפוי של האמת. אבל זו אשליה, כי לצופה אין את הידע והכלים הנחוצים לזיהוי השקרים, והוא נאלץ לבחור במי שנשמע לו משכנע יותר.

לס כבר מומחה – הוא צועק (בלי מסכה) "אל תהרסי את המדינה", מתנשא מעל רהב, ובעיקר לא טורח להביא שום מידע אמיתי. רהב, לעומת זאת, נצמדת לאמת וצריכה להתנסח בזהירות ולהודות שיש דברים שעוד לא יודעים ושהמידע לגביהם עדיין חלקי. כשאין צורך להיצמד לאמת ולידע הקיים, אפשר להגיד בביטחון דברים שפשוט אינם נכונים.

בסיוע העריכה והקריינות של לוקאץ' קיבלנו קרקס תקשורתי שתוקע עוד מסמר בארון הקבורה של אמון הציבור. כמו במקרה של מתנגדי חיסונים, מומחים כמו רהב צריכים ללמוד לוודא מראש האם הם אמורים להתמודד עם ראיון "איזון קדוש" שכזה, ואם כן – לסרב להשתתף בקרקס התקשורתי.

האם תהיה זו תמימות לדרוש מגופי התקשורת לגלות אחריות ציבורית בעת הזאת? האם זה מוגזם לצפות מהכתבים והעורכים לפעול בהתאם לאתיקה העיתונאית, לדווח אמת ולעמת את המרואיינים שלהם עם העובדות? כשהחברה הישראלית כולה נדרשת להתמודד עם אירוע כה מורכב וחסר תקדים, גופי התקשורת צריכים להגדיר מחדש את האופן שבו הם מסקרים את המגפה: בצורה אחראית, תוך הקפדה על דיוק, ובלי לתת מקום לשרלטנים. זו לא תחרות דיבייט. מסרים שקריים ומסוכנים עלולים להתבטא באופן ישיר בהשפעה על חייהם ומותם של אנשים רבים.

אדוה לוטן היא מנכ"לית עמותת מדעת, הפועלת לקידום בריאות הציבור