האינטרנט של היום הוא לא האינטרנט של הלילה. ד', עובד הייטק בשנות העשרים לחייו, מועסק בפורטל וידיאו בינלאומי שמשרדיו שוכנים בתל-אביב. תפקידו הוא לנהל, למשטר ובמידת הצורך גם לצנזר מאות בלוגרים שמעבירים את לילותיהם בחיפוש וירטואלי אחר מנה של תשומת לב. "אני עובד בלילות, לבד, שמונה שעות – מעשר וחצי עד שש וחצי בבוקר, בחדר צדדי שמאחסן גם את השרתים", הוא מספר. "מרגע שאתה מגיע למשרד לוקח לך איזה רבע שעה להתאפס, ואז השינוי מתחיל. לאט-לאט אתה מרגיש את היצר הטבעי מתנתק, והרובוטיות תופסת פיקוד. מבן-אדם רגיל אני הופך למין שוטר מקוון. זה נקרא 'מודרטור חדרי צ'אט-וידיאו'. אני קורא לזה 'האח הקטן של האח הגדול'.

"כעיקרון, תפקידי הוא לדאוג לתפקוד הבריא של הקהילה בחדרי הצ'אט של הפורטל. בעצם אני אמור לשים עין על כל שדרני הווידיאו בו בזמן. בלילות, שזה הפריים-טיים שלנו, יש 300–350 איש בערך שמשדרים לייב בכל רגע נתון. בשביל לתפוס את כל הבלוגרים חיברו לנו שמונה מוניטורים, שבכל אחד מרצדים עשרות פרצופים. זה לא מספיק לכל הבלוגרים שמשדרים, אבל מספיק לרובם. חוץ מאלה יש לנו עוד שלושה מסכים שעליהם אנחנו עובדים. לפעמים זה מרגיש כמו סצינה מאיזה סרט פוסט-אפוקליפטי. בין לבין אני צריך גם לענות למיילים של גולשים ולעדכן את דף הבית. כמעט אין עלי פיקוח מלמעלה בזמן העבודה, וזה פלוס רציני".

חוק ההיגיון

"כעיקרון, ההחלטה איזה שידורים לחסום מתבססת על חוק ההיגיון. אם זה לא מתאים לטלוויזיה, זה גם לא מתאים לשידור אצלנו. אנחנו אפילו יותר נוקשים מהטלוויזיה, כי אנחנו לייב כל הזמן. הטלוויזיה עמוסה בקטעים שהם מאוד על הקצה, אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו, כי זה יוביל למצב של יותר מדי משתמשים שאסור להסיר מהם את העיניים".

המתרגשים

"האקשן האמיתי מגיע כשצריך לחסום בזמן את שדרני הווידיאו הבעייתיים, כל מיני אנשים שמתרגשים יתר על המידה כשהם קולטים שאנשים זרים צופים בהם.

"שדרני הווידיאו המתרגשים מתחלקים לכמה קטיגוריות. יש לך את הבנים, שלרוב פשוט משדרים פורנו מוקלט או מצלמים את עצמם עירומים בתקווה שייצא להם מזה איזה משהו. כל שאר הבנים הם פשוט אנשים שכנראה החליקו על השכל מתישהו בגיל הילדות. היה לנו, לדוגמה, בנאדם שקלט שכמה עשרות אנשים צופים בו באותו הרגע, אז הוא מצא לנכון לדחוף לעצמו חמאת בוטנים לתחת, לאכול קילו גבינה צהובה, להקיא אותה ולאכול את הקיא שוב.

"ואז יש לך את השדרניות הבנות, שב-90% מהמקרים פשוט רוצות לדעת שהן מצליחות להעמיד לגברים את איבר המין. מדובר בבנות מכל הגילים ומכל המינים. הביישניות מביניהן פשוט יישארו עם בגדים מינימליים ויבטיחו ש'אם תשיגו עוד 100 צופים, אני מראה הכל!', ואז יש לך צבא של חרמנים שמרימים טלפונים בהיסטריה לכל החברים שלהם שיתחברו. יש את אלה שפשוט רוצות לראות על המסך שטף של סמיילים, לבבות ותגובות שיעלו להן את האגו לשבוע הקרוב, אז הן פשוט יראו עירום.

"לפעמים זה גם מגיע לסיטואציות לא נעימות עם משתמשים קטינים, אבל זה נדיר, כי אנחנו תופסים אותם מוקדם. היה מקרה אחד שהיה לי ממש קשה לעכל, קיבלתי המון התרעות לחדר ספציפי, אז הלכתי להציץ. החדר עלה וקלטתי זוג ילדים, שהתבררו אחר-כך כאחים, מבצעים מין אוראלי אחד בשני. לא הייתי אומר שהם עברו את גיל תשע".

אנדר-קאבר

"לפעמים, כשיש לי זמן פנוי, אני נכנס בתור משתמש רגיל ומצ'וטט עם המשתמשים הרגילים, סתם כדי ללמוד את דפוסי ההתנהגות שלהם. קשה לי להבין למה מישהו ישקיע כל-כך הרבה מאמץ בלראות איזו מישהי, שברוב המקרים אפילו לא נראית כל-כך סביר, מתפשטת בדיוק ל-20 שניות עד שאני מוריד אותה מהשידור, במקום להיכנס לאתר פורנוגרפי זמין. אדרנלין? תחושת הישג? הרי באינטרנט הכל כל-כך זמין, אנשים לא מתרגשים מכלום. אולי בגלל זה יש גם קבוצות של גולשים שבאות במכוון לגולשים בעייתיים ומנסות לגרום להם להתאבד או לעשות דברים ממש נוראיים לעצמם בשידור".

הלו, משטרה

בשבוע שעבר פורסם סיפורו של אברהם ביגס, בן 19 מפלורידה, שסבל ממאניה-דיפרסיה והתאבד בשידור חי מול מצלמת הרשת שלו. "זה קרה לי בערך פעמיים, שמישהו ניסה להתאבד בשידור חי", מספר ד'. "במקרים כאלה המדיניות היא להעיף את זה כמה שיותר מהר מהשידור, לנסות לברר איפה נמצא המשתמש ולהתקשר למשטרה.

"במקרה אחד קיבלתי כמה התרעות על בנאדם שהשאיר שעה ותאריך לפני שהתנתק מהשידור שלו, והודיע שבזמן הזה הוא יתאבד לייב מול המצלמה. בהתחלה התעלמתי מזה, ואז קלטתי שאני בעצם בסוג של מירוץ נגד השעון. התקשרנו למשטרה, העברנו את כל הפרטים, והם אמרו לי להיכנס בתור יוזר רגיל ולהשיג את מספר הטלפון שלו. איכשהו הצלחתי למצוא אותו מחובר והשגתי את הטלפון. ביקשתי שיתנהגו איתו בזהירות, כי בכל זאת מדובר פה במשטרה, וגם בבנאדם שעומד להתאבד וקלט שמישהו סחט ממנו את מספר הטלפון כדי להסגיר אותו למשטרה. הם טענו שיש להם יחידה מיוחדת לזה. אני האמנתי. מה היה לו? הרבה LSD, הרבה משברי דת והרבה מאוד אשה שכרגע עזבה אותו. הוא דיבר איתי אחרי זה והיה נשמע יותר רגוע. משוגע, אבל רגוע.

"היו גם מקרים של 'מתאבדים' שעשו תרגילים בשביל תשומת לב. לדוגמה, משתמש יחסית מוכר ואהוב עלה לשידור בדמעות, התנהג כמו שבר כלי, כיוון את המצלמה לחבל תלייה על התקרה, סובב את המצלמה, עשה רעש של איזה 'קנאק' והשאיר את המצלמה ככה, בדממה, למשך יותר משעה, מכוונת לארון. הגולשים כצפוי השתוללו, אנשים חייגו למשטרה, קיבלנו עשרות מיילים. אפילו עלי הוא הצליח לעבוד".

מחשוף קיצוני

"יכול להיות שהתפקיד הזה דורש יותר מדי אחריות בשביל בן-אדם אחד. לשים עין על כל-כך הרבה אנשים בו בזמן זו משימה בלתי אפשרית, אין ספק, למרות שדי מהר העין שלך לומדת לסרוק מסכים בצורה מהירה. זה די מצחיק, כי אחרי כמה זמן אתה תופס את עצמך רואה איזה מרפק ובטוח שמדובר באיבר מין, ורק אחרי בהייה ממושכת אתה מבין שהדמיון שלך פאקינג משתולל. עם הזמן השחיקה נעשית יותר ויותר מורגשת. אתה מתעייף הרבה יותר מהר, מרגיש יותר ויותר לבד, מתחרפן מזה שכל החברים שלך הולכים לישון שעתיים אחרי שאתה מתחיל לעבוד ושאין לך עם מי לשוחח בזמן העבודה.

"בימים העמוסים אתה באמת מבין איך אנשים רגילים הופכים להיות ל'שוטרים רעים' ששונאים בני-אדם באופן גורף. דיברתי עם כל מיני עובדים מהמחלקה, ולכולם בהתחלה היתה בעיה זהה, שבמהלך חיי היומיום הם הרגישו שהם עובדים וחייבים לנקות את הסביבה שלהם מתוכן בעייתי. אחת אמרה לי שאחרי משמרת ממושכת היא באה להגיד למישהי שהמחשוף שלה קיצוני מדי, אבל עצרה את עצמה בזמן".

בעלי תפקידים מתחום התקשורת המעוניינים להשתתף במדור מוזמנים לפנות לדואר-אלקטרוני: itamarbz@gmail.com