זה שנים הולך ומתחזק במשפט הישראלי המונח "תום לב". בתי-המשפט דורשים מתובעים, בתביעות רבות יותר ויותר, לבוא לבית-המשפט בידיים נקיות ובתום-לב. בפסק-דין שניתן לאחרונה על-ידי השופטת הילה גרסטל בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב באה לידי ביטוי הדרישה הזו, והשופטת הבהירה מה משמעותה של הדרישה מהנפגע, התובע בתביעת דיבה את מה שפירסם עליו "לשון הרע".
רואה-החשבון דורון רופין היה שותף של רואה-החשבון נחום כץ. כץ ביקש לפרק את השותפות, ובשנת 1994 הגיש לבית-המשפט תביעה לפירוק השותפות. עוד לפני תחילת הדיונים הגיעו הצדדים להסדר, שלפיו פורקה השותפות, ובין השאר נקבע כי לא ימונה מפרק, כונס נכסים או מנהל עסקים במהלך הפירוק.
שלושה ימים לאחר ההסדר פירסם העיתון "גלובס", במדור "תקציר משפטי" ידיעה על פירוק השותפות, ובה נאמר דווקא כי "בהסכמת הצדדים מונה כונס נכסים זמני למשרד רואי-החשבון גד רופין". 11 יום לאחר הפרסום הגיש רופין תביעה בגין לשון הרע נגד "גלובס", זאת בלא שפנה כלל אל העיתון קודם לכן.
"גלובס" מיהר לפרסם התנצלות מיד עם היוודע דבר הטעות. ההתנצלות פורסמה בדיוק באותו מדור שבו הופיע הפרסום הראשון, והפעם דייק הכתב במסירת פרטים על טיב ההסדר שהושג וציין שלא מונה מפרק לשותפות.
השופטת גרסטל אמנם קבעה שהפרסום לא היה נכון, ותוכנו הקים "לשון הרע"; יותר מזה, היא קבעה שאין מדובר בפרט לוואי, אלא בפרט שעשוי לגרום פגיעה של ממש לתובע. מנגד קבעה השופטת שהכתב טעה בתום-לב, ובוודאי ללא כל כוונת זדון. עם זאת אין בחוק איסור לשון הרע אפשרות לפטור את הנאשם מאחריות רק בשל תום לבו, אלא אם כן תום-לב זה מצטרף לנסיבה מיוחדת נוספת, וכאן לא היתה נסיבה שכזו.
בהמשך פסק-הדין דנה השופטת בהתנהגותם של הכתב והעיתון, שהגיבו באופן הנכון ביותר עם גילוי הטעות, ופירסמו מיד ביוזמתם תיקון והתנצלות באותו מדור בדיוק שבו הופיעה הידיעה השגויה. השופטת קבעה, לכן, כי לא הוכח כל נזק, מעבר לנזק מזערי לכל היותר, כיוון שאותו קהל-יעד של העיתון זכה תוך ימים ל"הבהרה, תיקון והעמדת דברים על דיוקם". מעבר לכך, השופטת ניצלה את סעיף 19 לחוק, המאפשר לבית-המשפט להתחשב לטובת הנתבע בעובדה שהתנצל, ובעובדה שהיה משוכנע באמיתותה של לשון הרע.
מול זה התייחסה השופטת בחומרה רבה להתנהגותו של התובע, בדבריה: "התנהגות תמוהה [...] ובחר שלא לשלוח כל מכתב לנתבעים לצורך תיקון המצב, ומיהר מאוד, באופן חריג, להגיש תביעה על סך 600 אלף שקל ובה לייחס מעשים חמורים לנתבעים". התנהגות זו, קבעה השופטת, "מעוררת בלבי חשד כבד כי התובע בחר לנצל את הטעות שנפלה בתום-לב וללא כל כוונת זדון על מנת להעשיר את כיסו, ללא כל הצדקה וללא כל בסיס שבדין".
בהשוואת ההתנהגות הנאותה של העיתון, העורך והכתב שנתבעו, מול התנהגותו של התובע הנמהר, החליטה השופטת, כי אף שבפרסום ב"גלובס" היה לשון הרע, אין כל מקום לפצות את התובע, ומשום כך דחתה את התביעה.
אחריות עורך לידיעות
בפסק-דין תקדימי של בית-המשפט העליון נקבע לאחרונה כי עורך עיתון יורשע בעבירה פלילית בגין פרסום ידיעה, רק אם תוכח כוונתו הפלילית האישית בפרסומה. ראשיתה של הפרשה בפרסום ידיעה ב"מעריב", שסיפרה על אדם, אביה של קטינה, החשוד באחריות למות אמה. בידיעה נזכר שמה של הקטינה, ונגד "מעריב", כתב העיתון והעורך עידו דיסנצ'יק הוגש כתב-אישום בגין עבירה על חוק הנוער (טיפול והשגחה), האוסר פרסום שמות קטינים. העיתון הודה מיד באשמה והורשע, אך המשפט המשיך להתנהל נגד הכתב ונגד דיסנצ'יק.
בבית-משפט השלום בתל-אביב החליטה השופטת נירה לידסקי להרשיע את דיסנצ'יק. השופטת קבעה כי תפקיד העורך להשגיח על מה שמתפרסם בעיתון, הוא אחראי לנעשה בו, וניתן לראות אותו מי שפירסם את הכתבה, מאחר שהתרשל במילוי תפקידו (במהלך המשפט התברר כי דיסנצ'יק לא עיין כלל בכתבה).
דיסנצ'יק ערר לבית-המשפט המחוזי, אך ערעורו נדחה ברוב דעות. השופט משה טלגם והשופט חיים אדר פסקו כי עורך עיתון אחראי לעבירות העיתון, ומשהורשע העיתון, די בכך להרשיע את העורך הראשי. השופטת דבורה ברלינר, בדעת מיעוט, סברה כי אין לראות באחריות העורך "אחריות שילוחית" ביחס לכל מה שמתפרסם בעיתון, אלא רק אם יש לו אחריות אישית של מחשבה פלילית או של רשלנות – דבר שלדעתה לא הוכח במקרה זה.
בית-המשפט העליון, בפסק דין שניתן פה אחד על-ידי השופטים אהרן ברק, אליעזר גולדברג ואליהו מצא, הפך על פיהן את החלטות בתי-המשפט השלום והמחוזי. בית-המשפט קבע שבמישור האחריות האישית של העורך, לא ניתן להרשיע אותו כל עוד לא מתקיים היסוד הנפשי של העבירה. עבירת פרסום שם קטין אינה מציינת מהו היסוד הנפשי שבו צריך להימצא אדם העובר אותה, ומכאן שכל עוד אין לו מחשבה פלילית ממש (דהיינו ידיעה בפועל ביחס לפרסום זה), לא ניתן להרשיע את דיסנצ'יק. לא מספיק, לכן, להוכיח "רשלנות" של דיסנצ'יק, כי רק בעבירות המסתפקות ביסוד נפשי של רשלנות תספיק הוכחה כזו.
בית-המשפט הוסיף וקבע כי לא ניתן לייחס לדיסנצ'יק גם אחריות "שילוחית" כעורך העיתון וכמרכיב מרכזי בו. גם כאן, בחוק הפלילי, יש צורך שייאמר במפורש כי במקרה שבו התאגיד עובר עבירה פלילית, תוטל אחריות שילוחית גם על מרכיב של התאגיד. משלא נזכר הדבר בחוק הנוער, לא ניתן להשליך מהרשעתו של העיתון על אחריותו של העורך.
משמעות תקדים זה היא שבעבירות של פרסום שאין בהן הוראות מיוחדות לגבי הסתפקות ביסוד נפשי של רשלנות או אחריות שילוחית של העיתון, ניתן יהיה להבא להרשיע את העורך רק אם יוכח כי הוא עצמו ידע מראש על הפרסום. אין לפסק-דין זה השפעה על מישור תביעות לשון הרע, באשר באישומים פליליים בגין לשון הרע דורש החוק מלכתחילה הוכחה של "כוונה" ממש של ה"מפרסם" לפרסם לשון הרע.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 8, אפריל 1997