בשני ערעורים, שהגישו לאחרונה נפגעים מפרסום עיתונאי, החליטו בתי-המשפט להגדיל במאות אחוזים את סכום הפיצויים שנפסק לנפגעים. הזמרת יעל לוי אמנם זכתה בבית-משפט השלום בפתח-תקווה בתביעת דיבה נגד הכתב בוקי נאה והעיתון "חדשות", בגין כתבה מיולי 1993, אולם העיתונאי חויב בתשלום פיצוי בסך 100 ש"ח בלבד.
הכתבה תיארה את מעצרו של אמרגן בידור יחד עם שני ספקי סם, וסיפרה גם על חקירתה של הזמרת יעל לוי. ללוי, שנחקרה באופן אקראי, משום שטלפנה לביתו של האמרגן בעת שנעצר, אמנם לא יוחסה בכתבה מעורבות ישירה בענייני סמים, אולם נאה הבהיר כי הזמרת נחקרה במשטרה בניגוד לרצונה, ומהכתבה אף ניתן היה להבין כי היא מעורבת בענייני סמים.
השופט שלי טימן בבית-משפט השלום קבע שהעובדות בכתבה היו נכונות, אולם הכתבה יצרה רושם, בעיני הקורא הרגיל, כאילו יעל לוי מעורבת בענייני סמים, ושהיא עמדה בפני אפשרות מעצר. מנגד קבע השופט כי סכום התביעה (500 אלף ש"ח) היה מוגזם, וכי לוי לא הוכיחה שגרם לה נזק ממשי. לעומת זאת, ציין השופט שהעיתונאי עובד כשכיר, לכן די בעצם הקביעה שמדובר ב"לשון הרע" כדי להענישו, ולכן אין מקום ליותר מפיצוי סמלי של מאה ש"ח (בתוספת לפרסום הבהרה והתנצלות).
הזמרת ערערה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, וזה קבע לאחרונה, בפסק הדין מפי השופטים אדמונד לוי, אשר גרוניס ואופירה חיות, הן שהעובדות בכתבה לא היו אמת, והן שאין זה המקרה הראוי להפחתה כה קיצונית של סכום הפיצוי.
בית-המשפט מצא וקבע, שהזמרת יעל לוי נחקרה באופן אקראי, לא תחת אזהרה, ולא בניגוד לרצונה, וכי, לכל הפחות, לא היה בידי המשטרה אפילו בדל ראיה למעורבותה בענייני סמים.
השופט גרוניס גם הדגיש כי לפי חוק איסור לשון הרע, אין זה משנה אם לשון הרע היא ישירה או רק משתמעת מן הפרסום, שכן שמה הטוב של לוי נפגע. נאה גם הודה כי לא פנה כלל ללוי לפני הפרסום, משום שלטענתו אין טעם לשוחח עם מי שנחקרו במשטרה, אשר "אינם אומרים את האמת כי לא נעים להם". בית-המשפט התייחס לכך בחומרה ופסל לחלוטין את גישתו של הכתב, וקבע שבדרך כלל יש הכרח להשיג תגובה. השופט גרוניס אף ציין בהקשר זה את תקנון האתיקה המקצועית של העיתונאים.
לעניין הפיצוי נקבע שגם אם הנפגע לא מוכיח נזק שנגרם לו, הוא זכאי לפיצוי, ופרסום שקרי על מעורבות אדם בסמים מסוכנים אף מחייב סכום פיצוי גבוה. עם זאת נקבע, כי במקרה זה ניתן להפחית את הסכום משום שהעיתונאי היה משוכנע באמיתות הדברים שכתב. מנגד, אין לתת כל משקל לעובדה שהכתב הוא שכיר. לפיכך העמיד בית-המשפט את סכום הפיצויים על עשרים אלף ש"ח, כשהוא חוזר על הפסיקה שבישראל אין נורמה של פסיקת סכומים סמליים בתביעות לשון הרע.
לעומת זאת, בערעור שהגישו קטינה ואחותה לבית-המשפט העליון נדון עניינו של פרסום תמונתה ופרטיה של המערערת, שאביה הורשע ברצח אמה.
התביעה לא היתה על-פי חוק איסור לשון הרע, אלא על פרסום בניגוד לחוק הנוער ובניגוד לצו איסור פרסום שהוציא בית-המשפט שדן ברצח. בית-משפט השלום בבאר-שבע (השופטת שרה דברת) קבע, כי המפרסמים, שני מקומונים בבאר-שבע (עיקר הפרסומים נעשו במקומון "שבע באר-שבע" ומיעוטם ב"כל בי"), עברו רק על חוק הנוער, וכי לא הוכח כי נגרם נזק כלשהו לקטינה, ולפיכך נדחתה תביעתה.
הקטינה ואחותה ערערו לבית-המשפט המחוזי ושם קבע השופט יהושע פלפל כי העיתונים גם פרסמו את הפרטים והתמונות בניגוד לצו איסור הפרסום של בית-המשפט, וכי המערערות זכאיות לפיצוי בסך 15 אלף ש"ח מהעיתון "שבע באר-שבע" ועשרת אלפים ש"ח מהעיתון "כל בי".
המערערות לא הסתפקו בכך ופנו לבית-המשפט העליון בדרישה להגדיל את סכום הפיצוי. מנגד טענו באי-כוח העיתונים כי יש לשוב ולקבוע (כגרסת בית-משפט השלום) שלא נגרם כל נזק לקטינה ולאחותה.
בית-המשפט העליון, מפי הנשיא אהרן ברק והשופטים שלמה לוין ותיאודור אור, קבע כי הצדק עם הקטינה ואחותה. אמנם, מציינים השופטים, חופש הביטוי הוא ערך בסיסי, ואולם יש להגן על האינטרס החברתי החשוב של שמירה מפני פגיעה שלא כדין בקטין חף מפשע. כיוון שההגנה הראשונה נפרצה (דהיינו, העיתונים פרסמו פרטים בניגוד לצו איסור הפרסום ולחוק הנוער), האמצעי החשוב שנותר הוא תשלום פיצויים בגין גרימת הנזק על-ידי הפרסום.
כמו בתביעות דיבה, גם במקרה הזה, הפיצוי מבטא לא רק את הנזק הממשי שנגרם, כי אם גם את הצורך לשמור על הגבולות הראויים של חופש הביטוי, ולהרתיע מפרסמים עתידיים שלא לחרוג מגבולות הפרסום הקבועים בחוק, מה עוד שבמקרה הזה היו העיתונים מודעים לכך שהוטל איסור פרסום. לפיכך נקבע כי על העיתון "שבע באר-שבע" לשלם למערערות פיצוי בסך 75 אלף ש"ח ועל העיתון "כל בי" להגדיל את הפיצוי, ולהעמידו על 25 אלף ש"ח.
אף ששני הערעורים מתייחסים לחוקים שונים ולהגבלות פרסום מסוג שונה, וגם נסיבות הפרסום שונות, אין ספק ששתי ערכאות הערעור התוו דרך בסוגיית קביעת השווי הכספי של פיצוי לנפגעי פרסום באשר הם.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 13, פברואר 1998