לתאגיד השידור הציבורי היו נימוקים טובים, אבל בשורה התחתונה אנשיו שוב אכזבו את בנימין נתניהו. הפעם לא בגלל סיקור התיקים הפליליים של ראש הממשלה או אג'נדה פוליטית, אלא בשל נסיגה מהתחייבות שנתנו לו בעבר: להפעיל תחנת רדיו שתפנה לאזרחי וגולי איראן ותגרום להם לחבב את ישראל.

בתחילת 2017, חודשים אחדים לפני שהתאגיד פצח בשידוריו, קיבל צוות ההקמה פנייה ממשרד ראש הממשלה. נציגיו של נתניהו ביקשו שהתאגיד ידאג להמשיך את השידורים בפרסית, שמתקיימים במתכונת מתחלפת מאז 1949. הבקשה, שנחשפה באתר "העין השביעית", הגיעה ממערך ההסברה הלאומי, ובמקביל גם ממשרד התקשורת ומ"גורמי ביטחון" ששמותיהם לא נמסרו.

המסקנה המתבקשת היתה שלא מדובר בשידורי רדיו רגילים, אלא בניסיון לגייס את השידור הציבורי כדי להשפיע על תודעת האזרחים במדינת אויב. בדיוק כפי שנעשה בעבר, בימי רשות השידור. בתאגיד נענו לדרישה, ואחרי התחלה מקרטעת, ב-2018 החלו להפעיל שידורי רדיו סדירים בפרסית. בישראל ניתן היה להאזין לשידורים רק ברשת; השידור הרדיופוני כוון לחו"ל.

בחודש ינואר האחרון, אחרי שנתיים בלבד של שידורים סדירים, הוחלט לסגור את האופרציה. ההחלטה התקבלה בישיבה של מועצת תאגיד השידור הציבורי. הנימוק הרשמי היה צמצומים, אבל ברקע עמדה גם התכלית החריגה שמילאה התחנה: בזמן שכל שאר גופי התקשורת שפועלים תחת התאגיד מכוונים את פעילותם לתושבי ישראל, כאן פרסית פנתה בראש ובראשונה החוצה. ובזמן שכל שאר שידורי התאגיד אמורים לממש אינטרסים ציבוריים, כאן פרסית נוסדה כדי לממש צורך הסברתי.

יו"ר מועצת התאגיד, גיל עומר, בישיבה שבה הוחלט להפסיק את השידורים בפרסית: "ברור לגמרי שזה פעילות החוצה ולא פנימה, וברור שיכולת הפיקוח שלנו היא מינורית, אם בכלל"

לפני הקמת התאגיד, שידורי הרדיו בפרסית הופקו בסיוע תמיכה כלכלית של משרד הביטחון ותורמים יוצאי איראן. האם גם בתאגיד נהנו מתמיכה כזאת? "לא, ממש לא. אנחנו מימנו את השידורים בעצמנו", חורץ לי-אור אברבך, סמנכ"ל הרדיו של התאגיד, בשיחה עם "העין השביעית". אף שהמעורבות של משרד ראש הממשלה בהקמת התחנה פורסמה כבר מזמן, כשאברבך נשאל על כך הוא נמנע מלאשר. "יכול להיות, אני לא אגיב לזה", הוא אומר, אך מאשר שהתחנה הוקמה על רקע "צורך בטחוני".

בתאגיד רצו להיענות לבקשה הממשלתית, אבל התקשו למצוא לתחנה מנהל – ובמקרה הזה אדם שגם יערוך וישדר את התוכניות, כמעט בלי משאבים או כוח עזר. "היה מאוד קשה למצוא בן אדם מתאים", אומר אברבך. "למרות שזאת בסך הכל שעה יומית, או שעה וחצי, היה צריך למצוא מישהו שהוא גם עיתונאי, גם דובר את השפה, וגם שתהיה לו יכולת לשדר ברדיו – ובעיקר, שיהיה מעורה במה שקורה היום באיראן. היה קשה מאוד למצוא את הפרסונה, בין השאר משום שהאנשים האלה מאוד אטרקטיביים בעיני גורמים אחרים – ולכן הם יקרים יותר".

ב-2018 גייס התאגיד את נתנאל טוביאן, כיום חוקר במכון ממר"י, ששרד שנה בתפקיד. ב-2019 הוחלט לשכור את שירותיו של ד"ר אבי דוידי, איש הסברה ועורך שהקים את המהדורה הפרסית של אתר The Times of Israel. במקביל עבד ד"ר דוידי כיועץ לענייני "דיפלומטיה דיגיטלית" עבור משרד החוץ והמשרד לנושאים אסטרטגיים.

לי-אור אברבך, סמנכ"ל הרדיו של תאגיד השידור הציבורי (צילום: איה אפרים)

ד"ר דוידי הרחיב עבור התאגיד את הפלטפורמה הדיגיטלית בפרסית, שנשאה את השם VoisFarsi. "הרגשנו שכיום, בעידן הרשתות החברתיות, הסיפור הוא לא רדיו", מסביר אברבך. "With all due respect – כשאתה רוצה לייצר אימפקט להגשים איזושהי מטרה, להגיע לקהל שנמצא במדינת אויב, לדור הצעיר למשל, זה צריך להיעשות דרך הרשת. וזה עבד. הרגשנו שאנחנו עומדים במשימה ומגיעים לציבור האיראני".

למרות הרקע של ד"ר דוידי כאיש הסברה, אברבך מבקש להבהיר שהזרוע הפרסית של התאגיד לא היתה גוף תעמולה. "ההגדרה החד-משמעית של כל הדבר הזה היא לשדר את החדשות מישראל בשפה הפרסית. בלי שום תעמולה. בלי לעבוד עם משרד ראש הממשלה, ולא עם משרד החוץ – בלי לעבוד עם אף אחד. ההגדרה החד-משמעית שלנו כעורכים היא פשוט תוכן ישראלי, וסוגיות שנוגעות ליחסי ישראל-איראן. להעלות את הדברים מתוך הבנה שבאיראן לא יודעים על חלק ניכר מהתוכן שאנחנו מייצרים".

כלומר לא לשנות את תפיסת עולמם, אלא לשקף להם מה קורה בישראל.

"לא לעשות תעמולה. לשקף להם חדשות של מדינה דמוקרטית וחופשית. בסופו של דבר, להיחשף למידע, לעולמות, זה עושה משהו. ואני מניח שזה משנה תודעה, זה משנה תפיסת עולם, לא צריך להניף שלטים ולאיים. אנחנו בשום פנים ואופן לא כלי להעביר מסרים לאיראן מטעם המדינה. זה לא התפקיד שלנו. יש פעילות של משרד החוץ, או צה"ל, והם אלה שעושים את העבודה הזאת".

הסמנכ"ל לי-אור אברבך: "אני מודע לחשיבות האסטרטגית שיש כנראה להגעה לציבור האיראני. אבל במצבו התקציבי של השידור הציבורי כיום, אני לא משוכנע שזה תפקידי להוציא לפועל את הצורך האסטרטגי הזה של מדינת ישראל"

למרות הקביעות הנחרצות הללו, אברבך מודע לכך שהיכולת שלו ושל עמיתיו לפקח על השידורים בפרסית היתה חלקית בלבד. "בהתייעצות עם כל מיני גורמים עלתה השאלה האם זה אפקטיבי, כי אין לנו שום יכולת למדוד את ההאזנה ויש קושי מאוד גדול לפקח על זה", אמר אברבך בישיבת המועצה שבה הוחלט על סגירת כאן פרסית. יו"ר מועצת התאגיד, גיל עומר, הוסיף: "ברור לגמרי שזה פעילות החוצה ולא פנימה, וברור שיכולת הפיקוח שלנו היא מינורית, אם בכלל".

"המועצה העלתה חשש לגבי הפיקוח", מוסיף אברבך בשיחה עמו. הוא מתאר מצב מורכב: "בא בן אדם, מקבל מאיתנו שכר, מקבל guidelines, מציג לנו דו"חות עבודה ופעילות תוכן. האם איזושהי יד נעלמה באה ומשפיעה על התוכן הזה מאחורי גבי? אני לא מבין פרסית, מה לעשות. יש גבול ליכולת שלי לפקח על זה. אני מסכים. זה באמת היה איזשהו קושי". אברבך מדגיש כי בתאגיד היו מרוצים מאוד מעבודתו של ד"ר דוידי, שאותו הוא מגדיר כ"אדם מוכשר ורב-כישורים".

המתכונת החריגה של השידורים בפרסית לא היתה הסיבה להפסקתם, אבל נראה שהיא הקלה על ההחלטה. "שנת 2020 היא שנה תקציבית מאוד קשה. בגלל ההלוואות שנלקחו סביב האירוויזיון והצורך לקצץ עלויות באופן משמעותי", אומר אברבך.

סמליל תחנת הרדיו כאן פרסית

"בסופו של דבר, אני, כמנהל הרדיו הציבורי הישראלי, נמצא פה כדי לשדר לציבור הישראלי. וכשאני שואל את עצמי על מה אני יכול לוותר, אז לצערי אני משיב שלשידורים בפרסית אמנם יש ערך מסוים, והם Nice to Have, אבל אני לא משוכנע שזה הערך הראשון במעלה מבחינת סדר העדיפויות של הרדיו הציבורי הישראלי.

"ואם המדינה – משרד החוץ, משרד הביטחון, משרד ראש הממשלה – רוצה לקיים שידורים בפרסית, היא מוזמנת לעשות את זה. אני מודע לחשיבות האסטרטגית שיש כנראה להגעה לציבור האיראני. אבל במצבו התקציבי של השידור הציבורי כיום, בטח בעידן הפוסט-קורונה וההלוואות שנדרשו להפקת האירוויזיון, והצורך שלנו להדק את החגורה – אני לא משוכנע שזה תפקידי להוציא לפועל את הצורך האסטרטגי הזה של מדינת ישראל. אנחנו השידור הציבורי הישראלי. המשימות שלנו אחרות".

פרוטוקול ישיבת מועצת תאגיד השידור הישראלי נמסר לפרסום בעקבות בקשת חופש מידע שהגישה עמותת הצלחה. ניתן לעיין בו ובמסמכים נוספים ב"גנזך", מדור השקיפות של "העין השביעית" ועמותת הצלחה