בית-המשפט העליון הפך בימים אלה פסיקה של השופטת הילה גרסטל מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בפני השופטת גרסטל באה תביעתו של הקבלן אמיליו פלוס נגד כתבה שפורסמה במקומון "שתי ערים", ובכותרתה, באותיות קידוש לבנה, נקבע ש"משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה". בגוף הכתבה פורטה תביעה אזרחית שהגישו נגד הקבלן רוכשי דירות שבנה באריאל על ליקויים בבנייה והקמת הבתים במתכונת שונה מזו שנתחייב אליה מלכתחילה, מתכונת אשר כתוצאה ממנה קיבל מהמדינה את שטח המגרשים חינם אין כסף. כן סיפר המקומון על תלונה שהוגשה למשטרה נגד הקבלן והליכים משמעתיים שנפתחו נגדו אצל רשם הקבלנים.

השופטת גרסטל קבעה, שאף שיש בכותרת הכתבה משום לשון הרע, הרי עומדות לעיתון שתי הגנות: הגנת אמת דיברתי, והגנת תום הלב, בשל חובתו של העיתון לפרסם חשדות שנתעוררו נגד הקבלן. לפיכך נדחתה התביעה.

השופט מישאל חשין בבית-המשפט העליון, שאליו הצטרפו בהסכמה נשיא בית-המשפט אהרן ברק והשופט תיאודור אור, שלל את ההגנות שהעניקה השופטת גרסטל לעיתון וקבע כי היה מקום לקבל את התביעה. השופט חשין קבע כי העיתון לא דיבר אמת בכותרת. בהתבסס על תכתובת בין עורך-דינו של פלוס לבין משרד השיכון נמצא, כי החשדות של המשרד כלפי פלוס התרכזו בתחומים של ליקויי בנייה ואי הבטחת השקעתם הכספית של הדיירים, אך המשרד לא חשד כלל בפלוס בגניבה מהמדינה. אמנם הדיירים הטיחו בפלוס כי "גנב מהמדינה", מאחר שקיבל קרקעות בחינם על בסיס מצג שווא בדבר מתכונת הבנייה, אך המשרד עצמו לא הצטרף להאשמה זו.

אף שהדבר הובהר בגוף הכתבה, לא היה השופט חשין מוכן להתייחס לכתבה כמכלול, ובחר לבחון את הכותרת בנפרד. חשין הסביר כי יש מקרים שבהם על השופט לקרוא את הכותרת והכתבה במכלול אחד, כאשר הכתבה עשויה לאזן את הכותרת (ולהפך), אך במקרים רבים הקוראים בוחרים לקרוא את הכותרת בלבד ומדלגים על הכתבה עצמה, ואם בכותרת יש לשון הרע, גוף הכתבה לא יעקור ממנה את הרושם שנותר בקורא הכותרת. מתי יש להתייחס לכותרת בנפרד, ומתי בצוותא חדא עם הכתבה גופה? הדבר תלוי בנסיבות, קובע חשין: דרך ניסוח הכותרת, הבוטות שלה, היות הכותרת גדולה במיוחד ביחס לרשימה, היותה משקפת את האמור בכתבה וכו'. במקרה זה, קבע השופט, הכותרת נראית כ"חי הנושא את עצמו", הן לאור הגודל הבולט של הכותרת ביחס לכתבה, והן משום שהכתבה עצמה לא עיגנה את טענת הגניבה, שנטענה באופן צעקני בכותרת עצמה.

השופט חשין גם שלל מהעיתון את הגנת תום הלב בנימוק שהוא לא נקט צעדים סבירים לבירור השאלה, אם אכן משרד הבינוי בודק חשדות נגד הקבלן על גניבה מהמדינה. לצורך השאלה אם ננקטו צעדים סבירים פנה השופט חשין, בין היתר, אל תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, אשר בסעיף 5 שבו מחייב את העיתונאי לבדוק את נכונות הידיעה "במקור המהימן ביותר". הוא קבע, שהימנעות כתבת ועורכת העיתון מלפנות אל משרד הבינוי כדי לוודא שחשד לגניבה מהמדינה של הקבלן פלוס אכן נבדק שם, מהווה הפרה אתית של התקנון וממילא אי נקיטתם של "אמצעים סבירים" שהיה עליהם לנקוט לפי חוק.

חשין מודע להלכת קראוס, שבה נותר בדעת מיעוט כאשר ביקש לראות בתקנון האתיקה העיתונאית מקור מחייב, השולל הגנות של עיתון בתביעת דיבה, ולכן הוא נזהר ואינו קובע, שכל סטייה מהתקנון האתי תפורש כסטייה מהסביר. במקום זאת הוא מגדיר את כללי האתיקה העיתונאית כ"תחנת מוצא" שבה יש להתחשב, אף שאין הם מחייבים. אכן, ייתכן שיימצאו מקרים שבהם סטה עיתונאי מכללי האתיקה, ועדיין יימצא כי פעל בתום לב או באופן סביר לפי החוק, וכך, למשל, ביחס לסעיף 5 לתקנון האתיקה, אם פנה עיתונאי לבדיקת ידיעה במקורות מהימנים, אף שאינם עונים להגדרה של "המהימן ביותר", ניתן יהיה להסתפק בכך. עם זאת, במקרה זה מצא חשין, כי העיתון הסתמך אך ורק על מכתבים, תביעות ותלונות מתועדות שסופקו לו על-ידי הדיירים, ובכך אין די, קבע.

לפיכך, תביעתו של הקבלן פלוס התקבלה, ובית-המשפט העליון החזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי לקביעת שיעור הפיצויים שלו יהיה זכאי הקבלן.

איתן להמן הוא עורך-דין

גיליון 35, נובמבר 2001