יש משהו עצוב, ואפילו מדכדך, במפגש עם דמיון עצל ורפיסות בדיוק ברגע נדיר ודרמטי בו מתחדדת ההקשבה הקולקטיבית. טון ציני וסתלבטני מקשט (שוב!) את מאמרו של עודד כרמלי ב"הארץ", וחושף גישה פסימית ותבוסתנית, כזו המרימה ידיים אל מול עתיד דיסטופי עוד בטרם עשתה את הצעד הראשון בקרב על האקלים.
הקורונה, מכריז הכותב, "אינה הזדמנות", כפי שדוד גרוסמן מציע לנו לראות בה, והיא אינה כאן כדי ללמד אותנו משהו. היא תדחוף את משבר האקלים לקרן זווית ותסתום את הגולל על העמדת הנושא במרכז המפה הפוליטית במהלך השנים הקרובות. אם התנחמתם בירידת פליטות פחמן דו חמצני, ואם סגר והשבתה שבו את דמיונכם הירוק, אז הלך עליכם. השינויים, אם בכלל יהיו, מנבא כרמלי, יהיו שליליים — קרנה של התחבורה הציבורית תרד, ותעלה לגדולה הכפית החד–פעמית. מוטב לכם שתודו בתבוסה, הוא מציע, ושתסתפקו בהישגים מינוריים, כמו עבודה מהבית, ובפירורים שישליכו לעברכם.
אז זה המקום לכמה תיקונים מתבקשים.
טון לעגני המתעטף בפרגמטיזם ריאליסטי נכשל שוב מלהבין את גודל השעה ואת תפקידה החשוב של התקשורת
ראשית, אפילו אם נרצה להתנחם בירידת פליטות אקראית לא נוכל לעשות זאת, שכן הפליטות לא רק שלא ירדו, אלא שהן אף עלו. מה לעשות, ואחת הצרות באסון האקלים המתרגש עלינו היא שהוא מורכב ורב–ממדי. פחמן דו חמצני, הנפוץ ביותר בגזי החממה, שזוכה לככב גם כסרגל-המידה שלנו, אינו שחקן סולן, ואף יש שחקנים כבדים ומפחידים ממנו. שחקן בכיר וחזק מפחמן דו חמצני הוא המתאן, גז חממה המרכיב כ–95 אחוזים מהגז הטבעי, שלאחרונה, בעידוד ממשלתי תמוה, התמכרנו לו.
על פי הערכה של NOAA (מנהל האוקיינוסים והאטמוספרה של ארה"ב), שהתפרסמה באפריל, הרמות האטמוספריות של המתאן נמצאות בשיא כל הזמנים. גידול זה הוא המהיר ביותר שנצפה בעשרים השנים האחרונות, והוא עומד על הרמה הגבוהה ביותר (1875 חל"ב) מאז החלו במדידת הפליטות ב-1983. שחרורו של המתאן, הנשאר פעיל רק שתים עשרה שנה, אבל בתקופה קצרה זו תורם פי 86 יותר גזי חממה מפחמן דו חמצני, משול ללחיצה על דוושת הבנזין ברכב הטס לתהום.
מבחינה זו, הקורונה רק משנה לרעה לטווח הקצר את תערובת הגזים באטמוספירה. ההאטה הכללית שמביאה עלינו הקורונה כוללת, כפי הנראה, התרופפות באכיפה אל מול חברות הגז וקידוחי הנפט. אלה, לנוכח קופת המזומנים המתדלדלת, משקיעות פחות מתמיד, כך ניתן להניח, בלכידתו של המתאן. דרך נוספת יעילה וקלה להפחית פליטת מתאן באמצעות הפחתת צריכת בשר וחלב, נדחקת גם היא בימי הקורונה מן השולחן.
רק מהלך משקי מערכתי, בזירות רבות במקביל, עשוי להוביל לתוצאות. משמעותה של הטרנספורמציה אליה קוראים המדענים ובכירי האו’’ם, היא מהפכה סימולטנית במשקי האנרגיה, התחבורה, הבנייה והחקלאות, וכן בייצור וניהול הפסולת והכימיקלים, ורתימתם לאינטרס הציבורי הרחב.
לעומתה, הלחיצה המבוהלת על דוושת הבלמים שהשביתה את המשק וכפתה שינוי הרגלים שניקה את האוויר באופן דרמטי, היא קצרת ימים, אינה מביטה אל עבר העתיד ואינה עמידה לנוכח מחירי נפט נמוכים ותשוקות פוסט הקורונה. היא נוצרה בידי ממשלה שסדר יומה אינו כולל ולא אף מיליגרם בודד של חשיבה אקולוגית.
אסטרטגית היציאה מחשכת ימי הבורות אל עידן הנאורות האקולוגית, בנויה על הגיון מנוגד מזה של הסגר והבידוד של ימי הקורונה
הלעגת הצורך שלנו למצוא נחמה כלשהי בסבל המתרחש לנגד עינינו, לא רק שהיא מחמיצה את איזכור הנתונים האמיתיים של פליטות המתאן ההיפראקטיבי, אלא גם נחשפת בעיוורונה אל מול הדרמה האמיתית, בה משורטטים מחדש גבולות האפשרי והבלתי-אפשרי הפוליטיים. אלה דווקא מראים לנו כי כחברה אנו יכולים לפעול באופן גורף, מהיר והחלטתי אל מול איום קיומי. כששם המשחק הוא הישרדות, ספקטרום הפעולה האפשרי שלנו מתרחב ומתגמש הרבה מעבר לגבולות הדמיון העצל שלנו.
בחירתו של כרמלי לראות בצעדים היסטריים וריאקטיביים של סגר והשבתה כקווי–מתאר לחזון סביבתי, יותר משהיא מעידה על ריאל פוליטיק היא מסגירה פחד משינוי הניזון, כך נראה, מחזיונות-ביעותים של מהפכות עבר, כאלו שהתהפכו על מחולליהם, בעוד שבמקרה דנן ההיפך הוא הנכון. המהפכה הנדרשת מאיתנו אל מול משבר האקלים וההתמוטטות האקולוגית לא תעניק חל"ת לתעשיות בעייתיות, ולא תחתור להלחמה וריתוך-עד של דלתותיהם של מפעלים מזהמים.
אסטרטגית היציאה מחשכת ימי הבורות אל עידן הנאורות האקולוגית בנויה על הגיון מנוגד, לא על סגר הפרט. על בניית חוסן קולקטיבי, לא על השבתת הכלל. על יצירת קהילה הבנויה מרשתות מקומיות, מגוונות, שהדבק שלהן הוא הסולידריות. זוהי לא קריאה להדממת מנועים, אלא להנעה לפעולה של כל השחקנים בשוק, הקטנים והגדולים כאחד, כאשר בסיבוב הזה הם נדרשים לפעול, לראשונה בתולדות המין האנושי, על בסיס חוקי משחק אקולוגים וחברתיים חדשים. מרכז הכובד בכלכלה החדשה יטה לעבר מתן מענה לקשת רחבה של צרכים בסיסיים אנושיים, והכל תוך יישום עם אחריות אקולוגית.
המהפכה הדרושה להישרדותנו אינה תובעת סגר והשבתה, אלא חשיבה מחודשת. אנחנו צריכים לעבור משיטה הנשלטת על ידי האינטרס הפרטי לכזו שלנגד עיניה האינטרס הציבורי. הקורונה סיפקה לנו את החתיכה החסרה בפאזל – היא הייתה לעינוי ה-waterboarding שלנו, טובלת בכוח את ראשנו במי המשבר, ללמדנו כיצד אסון טבע גלובאלי עלול לרמוס כלכלות ולאיים על תשתיות ציבוריות חיוניות.
היא חשפה בפנינו את הכשלים המהדהדים בהקצאת ההוצאה הציבורית, האירה על השטחים המתים בחשיבה שלנו – המגזרים והאזורים השקופים והמוחלשים – ובעיקר, היא דימתה עבורנו ממדי משבר, שעד לא מזמן חשבנו אותם כמוגזמים ומופרכים.
בפאוזה המדומה שהעניקה לנו הקורונה כדאי שנזכיר לעצמנו כי אנו בוחרים בעתיד. נגמר המשחק הישן והתחילה המערכה על בניית עולם חדש
בפאוזה המדומה שהעניקה לנו הקורונה כדאי שנזכיר לעצמנו כי אנו בוחרים בעתיד. לימדו אותנו כי משעה שיצא המרצע מהשק, אי אפשר עוד להחזירו. מרגע שהבנו – ולקחו כמה עשורים טובים להבנה זו לצוף על פני השטח – שההתחממות האקלימית והפגיעה השיטתית בכל המערכות האקולוגיות החיוניות לקיומנו אינן בנות–לוואי של תקלות מזדמנות או של אי-שמירה אפיזודית על חוק זה או אחר, אלא שהן בנות חוקיות לכלכלה חופשית מאחריות, תוצרי לוואי הטבועים במערכת הכלכלית שלנו - מרגע זה נגמר המשחק הישן והתחילה המערכה על בניית עולם חדש.
כל מי שמציע לנו להסתפק בפירורים וברווחים אקראיים כמו עבודה מהבית, בעצם קורא לנו לשמר את השיטה שתהרוג אותנו. אם כרמלי סבור שהדור הצעיר ירכין את ראשו חזרה אל האייפון ויאפשר לדינמיקת הטכנולוגיה הדומיננטית ולמוקדי הכוח הקיימים להשכיח את מה שזה לא מכבר למדנו, הוא טועה ומטעה.
יש אכן רצון תמים למלא את הקורונה במשמעות. לראותה כטקס ההתבגרות שלנו; טקס חניכה, מקיז דם, של מעבר מילדות לבגרות. פרידה מתפיסה אינפנטילית שמגבלות הטבע היו שקופות לה, ואימוץ תפיסה בוגרת ומציאותית של ריסון.
טון לעגני המתעטף בפרגמטיזם ריאליסטי נכשל שוב מלהבין את גודל השעה ואת תפקידה החשוב של התקשורת. במקום להפיח בנו תבוסתנות וייאוש שמשחקים לידי מבני הכוח הקיימים, אלו המאוימים מכל שינוי, על התקשורת להיות אמיצה ולקדם נרטיבים המערערים על הגיונות ההווה.
מורשת הקורונה, מאבחן כרמלי, היא של סבל ושנאת זרים, אך אולי מן הראוי לצרוב בזיכרוננו את המראה שנגלה לעינינו כאשר הצצנו החוצה מעבר לדלתיים הסגורות. לא פגשנו את הגיהינום שהוא הזולת, כפי שהבטיח לנו סארטר, אלא דווקא את נדיבותו – את נכונותו לסכן את חייו למען האחר. המורשת שאנחנו יכולים לקחת מהקורונה אינה רק ההרואיות של הצוותים הרפואיים, אלא גם המסירות ואומץ הלב של המגזרים השקופים לנו: הקופאיות, נהגי המוניות, אנשי המשלוחים, הרוקחים, ועדי השכונות במזרח ירושלים ואנשי החברה האזרחית.
"יש מעט דברים חזקים בעולם כמו רעיון שהגיע זמנו" אומר ויקטור הוגו. דקה לפני שהשתיקה מתגלגלת למפץ זעם אדיר, אל לנו להיענות להצעה זו למסמר עצמנו אל האתמול ולמנוע מעצמנו תקווה.
גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה במוסף "הארץ"