התגובות הנרגשות על הריאיון של קרן מרציאנו (חדשות 12) עם מדליקת המשואה, רנה אביטבול, בו חזרה על ברכתה של סבתה המרוקאית, חידדו עד כמה הבמה התקשורתית  הדירה משורותיה את התרבות המזרחית האותנטית ולשונה. את השפה המרוקאית יכולנו לשמוע בסרטי בורקס, בפרודיה על שנות ה-80, אך כמעט ולא במהדורות חדשות, בקרב פרשני חדשות, מראיינים או מגישות.

הנימה שהורגלנו בה, כצופות וצופים, היא לשון מצוחצחת באשכנזיותה – לבנה, מהוקצעת, מעונבת ו"מכובדת", אשר הוצגה כאינטליגנטית יותר מלשון ה"שכונה" המזרחית. הטיה והדרה זו קיבעו תפיסה של תרבות רמה א' אל מול תרבות רמה ב', שלא לומר, ז'. שפה מועדפת אל מול שפה נחותה.

ההתרגשות הציבורית מהריאיון של מרציאנו לא נגעה רק לשפה, אלא גם לדמותה הנעדרת בדרך כלל, של הסבתא המרוקאית מהפריים טיים האיכותי או הרציני יותר.  הסבים והסבתות המזרחיים, מייצגי המורשת והמסורת השורשית, נדחקו לשוליים  והשתקפו כמעוררי גיחוך, כשילדיהם ונכדיהם הבינו שעליהם להתכחש לשורשים אלה ולהסתיר אותם.

מחמאות ותשבחות לא עולות דבר לבעל הכוח והשררה, ולא משפרות את מצב המצוקה של האדם המוחלש הלכה למעשה. אך הן יוצרות מחויבות רגשית שלו לבעל הכוח ולקבוצה שהוא מייצג, ויוצרות אשליה של דאגה ועמל לשיפור מעמדו

בעוד שילדיהם ונכדיהם של סבים וסבתות אשכנזים זכו לראות אותם, או דמויות דומות להם במאפייניהם התרבותיים, על מסך הטלוויזיה מקבלים פרסי ישראל, או מתראיינים כפרופסורים, אנשי רוח ובעלי דעה מכובדים, יוצאי עדות המזרח יכלו למצוא לרוב את סביהם וסבתותיהם מופיעים כעובדים השחורים של המשק, כעילגים וכחסרי הילת כבוד תרבותית וחברתית.

מנגנוני הריבוד והשעתוק של יחסי הכוח בחברה הישראלית במשך עשרות שנים שימרו פרקטיקות של החלשה עדתית מעמדית, תרבותית וחברתית. לכן, לא רק שהופעתה של אביטבול, הסבתא המרוקאית, כמדליקת משואה, עוררה התרגשות עזה, הרי שההדהוד החיובי והתיקוף שהעניקה מרציאנו כאשת תקשורת מרכזית לשפתן של הסבתות המזרחיות, נדמה שהחזירה לה ולהן את כבודן האבוד והנגזל, ושברה תקרות זכוכית דכאניות.

אך האם אכן צעד תקשורתי שכזה או דומה לו מייצג מהלך משחרר או מרפא למצב הדיכוי של הציבור המזרחי כציבור מוחלש?

אחת מהמניפולציות ההגמוניות המטעות ביותר, היא מניפולציית ההחנפה. משמעותה למעשה "לעשות נעים בגב" באופן שמעמעם חשיבה ביקורתית וזעם, ולכן גם מדכא מאבק לתיקון ולשינוי. מחמאות ותשבחות לא עולות דבר לבעל הכוח והשררה, ולא משפרות את מצב המצוקה של האדם המוחלש הלכה למעשה. אך הן יוצרות מחויבות רגשית שלו לבעל הכוח ולקבוצה שהוא מייצג, ויוצרות אשליה של דאגה ועמל לשיפור מעמדו.

יובל אלבשן, שעוסק רבות בנושא הדיכוי וההחלשה של קבוצות מוכפפות בחברה הישראלית, התייחס למניפולציה מטשטשת זו בתכניתו "אמילי והפרופסור", כשהשווה בין התוקפנות, האדנות והפטרונות שהפגינה מרציאנו כלפי יפה בן דויד, נציגת  ציבור  המורות, אל מול השותפות והאמפתיה שגילתה אל מול אביטבול. "היא אמרה משפט במרוקאית, והיא הפכה לעממית...",  טען בציניות אלבשן והסביר, שכך בדיוק המעמד הפריבלגי אוהב את המעמד המוחלש תחתיו - "תעדיף את מוכר הפלאפל שבוכה ואתה תורם לו, או המזרחית שתיתן לה צדקה,  מאשר אותה אישה חזקה  שדורשת ועומדת מולם ואומרת, תשכחו מזה...".

העממיות של רנה אבוטבול לא מאיימת על אף בעל הון ושררה. היא לא יוצאת להיאבק על משאבים ומשכורות, לא תובעת לעצמה דבר, ומתמוגגת בהכרת תודה על יחסה האוהד והמחבק של מגישת חדשות בכירה. לעומתה, יפה בן דויד היא לא מזרחית "נחמדה", והיא לא מסתפקת במחמאות או חנופה. היא דורשת את זכויות הציבור (המוחלש) שהיא מייצגת, ללא פשרות וללא התחנחנויות. לכן, השפה העממית שלה לא רק שלא זכתה להתמוגגות ציבורית או עיתונאית, אלא אף ספגה כינויים מבזים ומשפילים ותגובות תוקפניות. אל מולה, לא רק שמרציאנו לא חשה שותפות גורל עדתית, אלא היא אף יצאה נגדה בתביעות שלא הפנתה נגד שום איל הון או מנכ"ל חברה.

תקרת הזכוכית, אם כן, לא נשברה ואף לא נסדקה באמצעות הברכה המרוקאית שבחרה מרציאנו להביא למסך. היא רק נחשפה עוד יותר במנגנונים המתוחכמים שמשמרים ומתחזקים אותה.

*  *  *