רוגל אלפר הוא מבקר טלוויזיה וכותב בעמודי הדעות של עיתון "הארץ". בעבר היה עורך ומבקר טלוויזיה ב"העיר", עורך מוסף "הארץ" ובעל טור ב"מעריב".
היינו יכולים להתחיל באופן צפוי הרבה יותר, נוכח אירועי הימים האחרונים והסערה התורנית שהקמת עליך ועל עיתונך, אבל לאחרונה התראיינת באריכות לדוד ורטהיים ב"גלובס" ושם עלו כמובן כל השאלות על טרולים, דווקאיזם, רגישות לכאבם של אחרים ואני מניח שתשובותיך תקפות עדיין והמבקש להתעמק בהן מוזמן לשמוע ולקרוא מה אמרת באותו ראיון. עם זאת, היות ולא נצא פטורים בלא כלום וכדי לשים את העניין הזה מאחורינו, מהי השאלה הכי צפויה שאני יכול לשאול אותך בימים אלו ומה התשובה הכי פחות צפויה שאתה יכול לתת לי עליה?
הטענה הכי צפויה היא: אבל זו לא ביקורת טלוויזיה. התשובה הכי פחות צפויה תהיה שאומר לך משהו שאני לא מאמין בו, רק כדי להפתיע. זה כמובן לא יקרה.
עקביות היא תכונה חשובה. תקופת הקורונה היא תקופה אחרת מבחינה טלוויזיונית? אני מניח שאתה תגיד שאי אפשר לנתק את הטלווזיה מהעולם שבו היא מתקיימת, אבל מסתבר שאת האנשים אפשר לנתק ממנו. אז אולי בכל זאת מתרחש משהו ייחודי על המסך שלנו, שמנותק מהתרחשויות סביבתיות?
הטלוויזיה מתנהגת בדיוק אותו הדבר בתקופת הקורונה. מהדורות החדשות המרכזיות משרתות את השלטון, מסייעות לו לשווק את מדיניותו, מזדהות עימו לחלוטין, מאמצות הלוך רוח של אחידות דעים בתקופת מלחמה ומשתיקות ביקורת. השלטון מתייחס לציבור כמו אל כלבים: תהיו טובים ונרשה לכם לצאת. והוא עושה זאת באמצעות הפאנלים במהדורות המרכזיות.
על רקע מה שאמרת עכשיו, אגיד לך מה יכולה להיות ביקורת מעניינת כלפי הכתיבה שלך. בלהט המלחמה בפאשיזם וברעות החולות של הלאומיות כפי שאתה מציג אותן, אולי נשכחו אצלך נושאים לא פחות חשובים. ההון והשלטון והשפעתם השלילית על תקשורת ועיתונות בישראל, חוליי הטלוויזיה הרגילים – בתוך גבולות המקצוע והאתיקה, פלישתו של השלטון לחדר הבקרה שמופיעה בביקורת פחות בהקשרים מסוימים. מה דעתך?
זו שאלה כללית נורא. כללית מדי. תביא דוגמה לנושא ספציפי שלדעתך הזנחתי ונדון.
הון שלטון במובנו הבסיסי - איפה הביקורת שלך בהיבט הזה וההשפעה שלו על משדרי החדשות המרכזיים? מה לגבי סוגיית הקידום העצמי של הערוץ באייטמים של החדשות למשל?
אני חושב שבאופן כללי יש חוליים של הטלוויזיה המסחרית שהדיון בהם מוצה. כן, הערוצים מקדמים עצמים באייטמים של החדשות. כן, זה רע, זה מזנה וממסחר את החדשות. אבל זה ידוע ולרוב אין לי מה לחדש בעניין. אין לי מה להוסיף בעניין הזה על מה שהצופה שמבין עניין רואה בעצמו. ומבחינתי, לעומת קידום הכיבוש והאפרטהייד, ההדתה והפאשיזציה, דת השכול והשואה, ניפוץ שלטון החוק, בניית הרודנות של נתניהו, החלשת הדמוקרטיה והדיווח ההיסטרי על קורונה ששירת את השלטון, ועוד ועוד ועוד, קידום עצמי של ערוצים בחדשות זה הרבה פחות חשוב. יש גם כותבים אחרים ב"הארץ" שזה כנראה מעסיק אותם יותר.
אולי קידום עצמי חשוב פחות, אבל קשירת קשר לעסקת נוחות בין בעלי כלי תקשורת למנהיגים פוליטיים דווקא כן רלוונטית יותר למוקד הביקורת שלך וניתן לראות לפעמים רמזים על המסך לקיומה, או לפחות לתהות לגביהם. כך גם לגבי האינטרסים הישירים של אותם בעלים בדיווח על עסקיהם האחרים. עולה לראש למשל הדוגמה הנוכחית של תשובה וחדשות 12 או של בלווטניק, נשר וחדשות 13.
אני מתמקד בנושאים העקרוניים שנראים לי החשובים ביותר. סדר העדיפויות שלי ברור. כל הכיוון של אקטיביזם חברתי נגד הון-שלטון, בנוסח אלדד יניב, הוא בעיניי פייק שמאל בנסיבות הנוכחיות, פייק אופוזיציה. אלה נושאים חשובים - לו ישראל לא היתה נתונה בהידרדרות מואצת לעבר מדינת אפרטהייד דו-לאומית גזענית ופשיסטית ונטולת שלטון חוק. אבל היא כן נתונה. אלה גם הנושאים שעליהם שמאל מדיני וימין מדיני מסכימים בנקל ויוצרים סביבם גם אחדות מזוייפת. בעיניי זה לא מה שחשוב עכשיו. יש גם חלוקת כוחות מסויימת בעיתון. הנושאים שאתה מצויין מכוסים היטב על ידי "דה-מרקר" וכותבים אחרים בתחום הטלוויזיה והדעות.
בעבר הבעת ביקורת קשה נגד השידור הציבורי ומסנגריו. הגדרת אותם תמימים, או בורים, או שאינם מכירים את מבנה התקציב שלו ולא קראו את חוק השידור הציבורי החדש. או שקראו ולא הבינו. לטעמך, ציבורי בישראל פירושו ממשלתי. שפירושו מפלגתי. שפירושו משפחתי. אחרי שעלבת בי והרגשתי מעט עלוב, כתבתי טור תגובה לאותו מאמר. כל זה אקספוזיציה לשאלה האם דעתך על השידור הציבורי נותרה כשהיתה, גם בהתאם למה שאתה רואה על המסך?
אין עיתון ציבורי, ולא צריך שידור ציבורי. בישראל השידור הציבורי נתפס על ידי הפוליטיקאים כממשלתי/ממלכתי, וזה לא ישתנה. זה לא מקרי שלסג"ל וליבסקינד יש רצועה יומית. ולצמד שמאלני אין. דעתי נותרה כשהיתה.
יש קוראים שגבותיהם יוצאות מתחומי הראש כרגע. נויבך, יחימוביץ' ושמות רבים נוספים שימין אינו המאפיין שלהם במישור החברתי והכלכלי והפוליטי נוכחים מאוד בשידור הציבורי (אגב גם בגל"צ). אולי זאת פיקס אידאה שלך?
יחימוביץ' היא ימנית לאומנית בתחום היחיד שבאמת חשוב כרגע. גם נויבך לא משמיעה ביקורת נוקבת במה שבאמת חשוב לשלטון: הסיפוח, ניתוץ שלטון החוק. שמאל חברתי? כולם היום שמאל חברתי. זה אופנתי. גם אורלי לוי אבקסיס ואיציק שמולי. שמאל כלכלי-חברתי זה פייק אופוזיציה. זה כחלון.
אתה איש שכתב גם טקסטים רבי מלל – כתבות וראיונות. איך אתה מתנייד בתוך המסגרת התחומה של 370 מילות הביקורת או טורי הדעה שאתה מפרסם היום ב"הארץ"? הגבולות צרים? יש געגועי למרחבי המילה?
אני אוהב את הפורמט הקצר. אני כותב בדיוק 370 בטלוויזיה ובדיוק 440 בדעות. אני אוהב עכשיו לקמץ במלים. אף מלה מיותרת. לזקק, ללטש. זה מחדד אמירות ומחשבות.
באמת רציתי לשאול שאלה על העניין הזה. אגדה מספרת שבעבר, בקדנציה הראשונה שלך , כתבת את הביקורות לפי תבנית מדוייקת של 326 מילים (או שמא זה היה 452). עכשיו תיקפת את האגדה. מה חשוב כל כך במספר מילים אחיד?
בקדנציה הקודמת הטור עמד על בדיוק 456. זו לא סתם אובססיה שלי: כשאני מקפיד על מכסת המלים, עורכים לא מבקשים קיצוצים, ואני מבטיח את השליטה שלי בניסוחים שלי.
היית עסוק גם ביצירה טלוויזיונית ואחרת. החלק הזה לא חסר לך? הוא נעלם ולא ישוב או שיש מחשבות על פורמטים ויצירת תוכן כזה? וגם הואשמת סביב העניין הזה לא פעם על ידי מבוקרים בניגוד עניינים, כאילו הביקורות שלך נובעות מעלבון, נקמה או תחושת דחיה בנוגע להצעות שלך לתוכניות אצלם. גם ענית לביקורת הזאת. כמה מהלגיטימיות של מבקר טלוויזיה תלויה בניראות ובאמון הקוראים בו?
אין בי געגוע להופעה בטלוויזיה. יש לי סיפוק עצום מכתיבה ומהבמה שניתנה לי. לגבי ניגוד עניינים: הפסקתי להיות פעיל כיצרן תוכן בשוק הטלוויזיה לפני כשש-שבע שנים. ההאשמות הללו הם ניסיונות, די עלובים מבחינתי, להתחמק מלהתעמת עם הטיעונים הענייניים שאני מעלה בטוריי. אני חושב שאמון הקוראים חשוב. ואני חושב שהקוראים רואים שאין לי אלוהים ושאני לא דופק חשבון ושאני שורף גשרים כדי לספק להם מוצר שהוא נטו העמדה המנומקת שלי, בלי שיקולים זרים.
הביקורות שלך עוסקות לא פעם במסוקרים ומרואיינים ולא ביוצרי החדשות, העיתונאים, העורכים והמגישים, זה איזור נוח יותר? מה יש לך להגיד על חבורת העשייה הזו?
אני מתמקד גם בפוליטיקאים, גם במרואיינים מזדמנים וגם בפרשנים בולטים כמו עמית סגל או ריקלין. אבל גם הם רק אמצעים בעבורי. המטרה היא הנושאים העקרוניים. אני מתמקד בנושאים עקרוניים.
ועל יונית לוי, אבי וייס וליאור לנדברג אין לך מה לומר?
על יונית לוי אמרתי לא מעט בחמש השנים האחרונות, באחרונה סביב משדרי הקורונה. לגבי העורכים - אני מתמקד באופן שבו הנושאים העקרוניים מסוקרים, לא קשה להסיק את דעתי עליהם. אבל אני לא רוצה שזה יהיה עניין אישי. אבי וייס הרבה פחות חשוב מהמהדורה שלו. אליק מרגלית הרבה פחות חשוב מהמהדורה שלו. הם ברגים במערכת. אני מבטיח לך שכשגיא סודרי לא יהיה עורך המהדורה יערוך אותה מישהו אחר, בדיוק באותו אופן. לאנשים האלה אין טביעת אצבע. זה הסוד לקידומם. הסוד לקידומם הוא שאין להם שום סגנון עריכה אינדיווידואלי.
מי האנשים הכי חשובים בטלוויזיה היום לטעמך ולמה?
יש לדעתי רק אדם חשוב באמת אחד בטלוויזיה: אבי ניר. הוא שולט בשוק וקובע את הכללים והנורמות, כבר שנים רבות, ומנצח בכל מאבקי הכוח. כל היתר ניתנים להחלפה, מבלי שהציבור ירגיש.
אני רוצה להגיד לך שאתה צודק וטועה גם יחד. האדם הכי חשוב בטלוויזיה היום, שמו חיליק שריר. לקראת סיום אני חוזר אל נקודת ההתחלה שלנו - בראיון עם דוד ורטהיים הזכרת שיש שיח בינך לבין העורכים שלך שמסתיים לא פעם בעידון, מחיקה או שינוי לבקשתם. אם כך מסתבר שגם הם לא יודעים או לא מסוגלים למנוע חלק מהסערות שמעורר הטור שלך, או שהם דווקא נלבבים לקראתן?
ראשית, אינני מגניב את הטורים שלי לתוך "הארץ" באישון ליל. בוודאי שהם עוברים אישור של עורכים ולעתים יש דיאלוג באשר לניסוחים כאלה או אחרים. כך צריך להיות בעיתון. שנית, נדמה לי שמניעת או ליבוי סערה אינם קריטריון לפרסום טור. הוא צריך לעמוד בסטנדרטים מקצועיים של העיתון ומשעמד בהם - אין הצדקה או צורך להשתיקו.
אגב - מסתבר שיש ביקורת מובלעת בטורים שלך על "הון שלטון" - זה בדיוק 456 בגימטריה.
ואני כידוע מאמין גדול בגימטריה.
בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד
"טוני חוזר לחיים" של ריקי ג'רווייס בנטפליקס. לאינטליגנציה גבוהה אין תחליף.
העונה האחרונה של "תרגיע". מאוד לא אחידה ברמתה. התאכזבתי מאוד מהפרקים הראשונים וחשבתי שלארי דייוויד איבד את זה. אבל שוב - אינטליגנציה היא מצרך נדיר ואין לה תחליף והחצי השני של העונה מוצלח מאוד.
"מרדף חצות" - ראיתי עם הבת שלי. בשבילי זו היתה הפעם ה-100, בשבילה הראשונה. כיף אינטליגנטי נורא ולדעתי דה נירו בתפקיד הכי טוב שלו חוץ מ"נהג מונית" ו"הסנדק 2". גם הבת שלי נהנתה אבל נהנתה יותר מ-
"מפריז באהבה". אקשן עם טרבולטה שהוא פאן טראשי טהור. כשאתה בסגר, חנוק וקלאוסטרופובי ומתוסכל, לא מזיק לראות שחקן טוב רוצח בחדווה בערך מאה בני אדם בשעה וחצי.