לפעמים המדינה מתנהגת כ"שוטר" כשהיא מונעת מאתנו לגרום נזק לאחרים או כשהיא שומרת על הסדר. רובנו תופסים זאת כתפקידה הטבעי. לעיתים המדינה מתנהגת כ"הורה" של האזרחים, כשהיא מורה להם או מצווה עליהם כיצד לנהוג בחייהם הפרטיים, למען טובתם שלהם. דוגמאות להתערבות הורית כזו הן המיסוי על מוצרי הטבק, חובת החסכון לפנסיה וסימון מוצרי המזון שהונהג לאחרונה. באופן זה אומרת המדינה לאזרחים: כך תהיו בריאים או בטוחים יותר.
התנגדות רווחת להתערבות המדינה במרחב הפרטי, ההתערבות ההורית, היא התנגדות "המדרון החלקלק", לפיה מרגע שהמדינה תתחיל להתערב לנו בצלחת, בהרגלי הפנאי ובמה שאנו עושים בכספנו, יהיה קשה למתוח את קו הגבול הרצוי להתערבות ובהדרגה זו תתפשט לכל תחומי חיינו תחת ההצדקה של פעולה למען טובתנו. המתנגדים דואגים מכרסום בחופש הפרט ובאוטונומיה שלו. בסופו של אותו מדרון, הם מזהירים, נמצא שלטון שאינו דמוקרטי.
משבר הקורונה ואופן ההתמודדות איתו בישראל, ממחיש כיצד ההתערבות המדינתית אפילו בתפקידה השיטורי, במטרה לשמור על בריאותו, מוּעדת לאותו מדרון חלקלק לעבר משטר שאינו מכבד עקרונות דמוקרטיים. וזאת למרות הלגיטימציה שמקבלת המדינה לפעול להגנת הציבור. הגלישה במדרון בצל המשבר מתרחשת בשלושה ערוצים.
ראשית, בשם בריאות הציבור ננקטים אמצעים פולשניים, תקדימיים, שבתום המשבר יהיה אולי קשה להחזיר לאחור. האישור לשב"כ לאכן אזרחים ישראלים חולי קורונה ואת המגעים שלהם, הוא אמצעי כזה. הוא אמנם ננקט בחסות אירוע משברי, אבל הוא גם מרגיל את האזרחים לחדירה עמוקה לפרטיותם. היכולת היתה זמינה (מהירות היישום מעידה על כך), ומה שבלם את השימוש בה היו המחסום המשפטי, הערכי והפסיכולוגי. שלושתם נפרצו. בפעם הבאה שיחשבו שאיכון אזרחים ע"י השב"כ נדרש לקידום מטרה לאומית כלשהי, לא בטוח שיידרש לפרוץ אותם שוב.
שנית, בחסות הגבלות שנועדו להגן על הכלל, התגנבו להן הנחיות שנוגעות באופן מובהק למרחב הפרטי. כך לדוגמא, בהגבלות וההנחיות שפרסם משרד הבריאות ב-17 במרץ, לצד ההנחיה לפיה "אין לצאת מהבית, למעט במצבים המחייבים זאת", השתרבבו גם ההנחיות הבאות: "להימנע מלעשן סיגריות, סיגריות אלקטרוניות או נרגילות – זו הזדמנות טובה להפסיק לעשן!" [ההדגשה במקור] ו"יש להקפיד על תזונה בריאה ופעילות גופנית בעת השהייה בבית".
מהו מעמדן של הנחיות אלו? האם הן מחייבות כמו איסור היציאה מהבית? האם משרד הבריאות מחייב אזרחים להפסיק לעשן?
לבסוף, בחסות העיסוק הציבורי והתקשורתי הנרחב בהגנה על בריאות הציבור נוכח המשבר, הממשלה גונבת סוסים במישורים אחרים, מתוך תקווה שלא ישימו לב, או לכל הפחות שישכחו מהר. ההתנהלות של יו"ר הכנסת היוצא אדלשטיין והעברת פעילות בתי המשפט למתכונת חירום הן דוגמאות רלוונטית לפגיעה בעקרונות הייצוג ושלטון החוק. שוב תקדים, שוב הרגלה. זו הפעם הראשונה שיו"ר הכנסת לא מוכן לקיים דיון להחלפתו, הפעם הראשונה שאינו מקיים את פסיקת בג"ץ. בפעם הבאה שזה יקרה, אולי בעת מבצע צבאי או רעידת אדמה, יאמרו "טוב, זה כבר קרה במרץ 2020, מה חדש?".
הגנת הציבור ושמירה על בריאותו הם בהחלט שניים מתפקידיה המרכזיים של כל מדינה וממשלה. מסגרת מדינתית נדרשת בדיוק כדי להתמודד עם משברים כמו הקורונה. הרחובות השוממים והכבישים הפנויים מעידים על כך שמרבית הציבור מקבל זאת וקשוב להנחיות. אולם בקלות רבה, בשם ובחסות שני התפקוּדים ההכרחיים הללו ועל גבי הציות, ההנהגה יכולה לגלוש במורד המדרון לעבר צורת משטר שאינה דמוקרטית.
עין הציבור, התקשורת, הכנסת ויתר שומרי הסף צריכה להיות פקוחה עכשיו יותר מתמיד.