עוזי בנזימן הוא מייסד "העין השביעית" ובעל טור באתר. עיתונאי ב"הארץ" בשנים 1965–2008, חבר הנהלת העיתון וחתן פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה לשנת 2006.

אתה עיתונאי ותיק ולמוד ניסיון ולכן אני מבקש להסתייע בפרספקטיבת הזמן שלך. היו זמנים כאלה כבר בישראל? גם במישור הלאומי וגם בנוגע לתחום התקשורת.

תחושה כזו של חירום - אינני זוכר. אנחנו (מכל מקום, אני) חווה מועקה שנובעת מהצטלבות של שתי תופעות (או תהליכים): מה שנתפס בעיני כאיום על הדמוקרטיה והמצוקה האישית שמעוררת המגפה.

מה נתפס בעיניך כאיום על הדמוקרטיה כיום? הרי היו לנו תקופות קשות גם בעבר. אני מרשה לעצמי להזכיר שהסממנים הדמוקרטיים בתחילת דרכה של המדינה והאופן שבו התייחס השלטון לקבוצות אוכלוסייה שונות ובהן גם לאופוזיציה הפרלמנטרית, לא היו מיטביים בלשון המעטה.

זו דרך נוחה להתעלם מחומרת המצב הנוכחי: בראשית קום המדינה אכן היתה הוויה אנטי דמוקרטית בכל מה שנוגע לזכויות המיעוטים (הן המגזר הערבי והן היריבים הפוליטיים של שלטון מפא"י) אבל מאז התקדמנו ובארבעים השנים האחרונות (גם בשלהי שלטון תנועת העבודה ובוודאי מאז המהפך של 1977) השתנו הנורמות, השתנו המושגים ובעיקר השתנו הציפיות שלנו כאזרחים. על רקע התמורות הללו (ובהן השקיפות שגברה עשרות מונים בגלל התפתחות הטכנולוגיה התקשורתית) אני חווה את התקופה העכשווית באופן מעיק (חוץ מזה, אל תשכח שלמרות גילי המתקדם, בראשית שנות ה-50 עדיין הייתי ילד בלתי מעורב בענייני המדינה).

אז בוא וננסה לשים את האצבע בדיוק על הנקודות שמהן עולה הקושי ומעניין יותר לשאול – איפה נמצאת התקשורת בכל זה? בצד המאפשר? בצד המתריע? או שאלה גם כן הכללות גורפות ושטחיות?

הקושי שאני מזהה הוא בהוויה השקרית האופפת את ניהול ענייני המדינה כולם. הרי אינך מסוגל היום לדעת מה אמת ומה שקר, מה נכון ומה בלוף. אנחנו חווים זאת כל יום באופן המבלבל והמטעה שבו מועברים לנו מסרים בענייני הקורונה ובוודאי באופן שבו מוצגות לנו ההתפתחויות הפוליטיות. התוהו ובוהו הזה איננו רק תוצאה של כשלים בירוקרטיים ושל רמיות פוליטיות מוכרות אלא של רקבון עמוק שבו נגוע המשטר. באשר לתקשורת, אני לא בטוח שנכון לתייג אותה בהכללה: יש כלי תקשורת ועיתונאים שמאבחנים נכון את המתרחש ומתריעים מפניו ויש כאלה שמסתגלים ואף מעודדים את ההתנהלות המושחתת.

אני נתלה בסיפא של התשובה שלך כדי לשאול על עניין שעורר סערה מסוימת בימים האחרונים. נוכח הדיווחים על המחלוקות בין היועץ המשפטי לממשלה לבין מ"מ פרקליט המדינה, התגלה גם כי עקיבא נוביק, כתב חדשות 13, העביר למשרד המשפטים שאילתא שהופנתה לאלדד ועסקה בתיק החקירה של מנדלבליט. אתה סברת במאמר שכתבת בנושא, כי מדובר בשימוש לא ראוי בכלים עיתונאיים והואשמת בתיוג מקדמי ולא ענייני של הכתב. למען הגילוי המלא נזכיר שגם אני הגבתי למאמרך בטור שסבר שאכן השאלות הרלוונטיות לניתוח העבודה העיתונאית הן אחרות. אתה לא מוטרד מהשיח המחנאי שהשתלט על התקשורת? 

השיח המחנאי שהשתלט על התקשורת הוא רגרסיה לתקופה של ראשית שנות המדינה: אז שלטה בכיפה עיתונות מפלגתית שאכן העמידה בראש סדר העדיפות שלה לקדם את האידיאולוגיה ואת האינטרס של הזרם הפוליטי שאליו השתייכה. מאז התקדמנו והתקשורת אימצה נורמות אוניברסליות של חתירה לחשיפת האמת, אי משוא פנים, הבחנה בין דעות לידיעות. זו היתה התפתחות שהיתה לה זיקה ברורה לעידן הממלכתיות שכה טיפח מנחם בגין כאשר עלה לשלטון. על רקע זה, נעלמה העיתונות המפלגתית. למרבה האירוניה, הליכוד של היום (והימין הנספח אליו) מחזיר את עטרת הקוצים לקדמותה. אני מסרב להודות במה שמשתמע משאלתך, כאילו המאמר שלי על התנהלות עקיבא נוביק הוא ביטוי של מחנאות מצדי...

אני עוקב אחרי הטור שאתה מפרסם בשבועות האחרונים ב"עין השביעית" בעקבות התפרצות מגיפת הקורונה. העלית שם כמה תלונות נוקבות על התנהלות עיתונאית שאני מאמץ בחום. המרדף אחר הראשוניות, הבלעדיות, ההתמכרות לקידום העצמי. כל אלה בעיניי תחלואים שפרחו והתעצמו בשנים האחרונות ואולי הם גרועים לא פחות מעבודה עיתונאית שמניעים אותה אינטרסים של מקורות או שיש בה הטיה מסוימת. יש דרך חזרה מהפרקטיקות האלה?

העיתונות היא תבנית נוף החברה והתרבות שבתוכן היא פועלת: אין סיכוי לשנות את התנהלותה מבלי שתתחולל תמורה עמוקה בעולם המושגים והנורמות של החברה הישראלית (ושל דמוקרטיות אחרות שחוות עתה בעיות דומות בעולם קטן ושקוף).

ושינוי כזה הוא אפשרי? לכאורה, האופטימיים יוכלו לומר שהנסיבות השלטוניות החדשות יכולות להביא אותנו למפנה שמסמן את תום עידן נתניהו ולאחריו נוכל להתפנות לתיקון הקלקולים הנורמטיביים. הפסימיים, אני מניח, ידגישו את עומק הקלקול ההולך וגדל. אבל אולי לפני שיהיה פה טוב יותר, צריך שיהיה יותר רע?

כל חיי כעיתונאי נהגתי לומר שבקושי אני יודע לדווח על מה שהיה; בוודאי שאין לי יכולת לחזות את העתיד. כדי לא להשאירך ללא תשובה אומר בכל זאת שאני חושש שהחותם השלילי שמטביע נתניהו על ההוויה הישראלית יישאר אתנו זמן רב.

כמו התקשורת, גם תחום סיקור וביקורת התקשורת עבר בשנים האחרונות טלטלות שונות. מדורים נסגרו, זירות ביקורת נעלמו וגם המוסד שבמסגרתו אנחנו משוחחים כעת מתמודד מול אתגרים מתמשכים. האם המקום לביקורת כזו הצטמצם בשל היותה מיותרת או בשל סיבות אחרות? האם גם אנחנו אחראיים למשבר הזה נוכח הקולות שמאשימים אותנו לפעמים בטהרנות, אטימות וסטנדרטים כפולים או שההגנה הטובה ביותר היא עדיין המתקפה (או תשובת הקסם: אין תגובה).  

ביקורת התקשורת הפכה לחיונית מאי פעם: הרי האופנה השלטונית (במדינות רבות, לא רק בישראל) להכתים את התקשורת ב"פייק ניוז" בצד ההרגל שאימצו מנהיגים לשקר ללא עכבות מחייבים היום יותר מתמיד את פעילותן של בימות לביקורת התקשורת שמתריעות על כשלים ומעשי זדון וחותרות להיאבק בזיהומים שבהם מנגעים אותה.

אבל אולי גם אנחנו טועים במשהו? אם כן – במה?

אנחנו ? "העין השביעית" או התקשורת בכללה?

גם וגם. 

על חטאי התקשורת הרי אנחנו, כל אנשי "העין השביעית", מצביעים כל הזמן כך שתוספת מיוחדת מצדי נראית לי מיותרת. האם האתר שלנו עושה טעויות? - מן הסתם כן למרות שלא עולה בדעתי ברגע זה להצביע על אירוע ספיציפי.

נחזור לענייני הקורונה – המשבר הזה הוא חבל הצלה לעיתונות, בבחינת שיעור גדול בדבר נחיצותה או אולי המסמר האחרון בארון המודל העסקי שעליו היא מבוססת? ראינו את העיתונים המודפסים ההולכים וקטנים, את המודעות הפוחתות ואת הפרסום בטלוויזיה המתמעט. כל אלה יכריעו את הכף?

המגפה אכן מוכיחה את הצורך החיוני של החברות הדמוקרטיות בעיתונות עירנית ופעילה. הציבור הרי צמא לכל מלה הנוגעת לקורונה ולדרכי ההתמודדות מולה. בה בשעה המודל העסקי הולך ומתערער בהעדר הכנסות מפרסומת. אינני יודע מה תהיה התוצאה הסופית - אם החיים ישובו בהקדם למסלולם יש אולי סיכוי להתאוששות עסקית. כפי שאתה יודע, גם ללא הקורונה, בעולם התקשורת ישנם ניסיונות ליישם מודלים אחרים להבטחת קיומה של עיתונות חופשית ומתפקדת (קרנות סיוע, מלכ"רים, ואפילו - תקציבי מדינה וכד').

שאלה לסיום - מי לדעתך האיש שעיצב והשפיע על העיתונות הישראלית יותר מכל אדם בעשרות השנים האחרונות ומדוע? הבחירה לא חייבת להיות בעיתונאי אגב.

אתה מתייחס לעיתונות הישראלית, לאו דווקא לתקשורת הישראלית ובראשי מתרוצצים שלושה שמות: גרשום שוקן, אורי אבנרי ונוני מוזס. לאבנרי היתה השפעה רבה על חינוך דורות של עיתונאים שהשתלבו בכלי תקשורת רבים ובהם יישמו את גישתו. למוזס היתה (ויש עדיין) השפעה (מזיקה) על קבוצת התקשורת הגדולה במדינה שבתוכה ספגו לא מעט עיתונאים את עולם מושגיו (המסולף) על התנהלות עיתונאית ויחסי הון-שלטון. אדם קרוב אצל עצמו, ואני הייתי קשור כל חיי המקצועיים אל "הארץ" ומן הסתם הזיקה החזקה הזו מביאה אותי לבחור בשוקן כדמות הכי משפיעה על העיתונות הישראלית. השפעתו מתבטאת לא בתפוצת  "הארץ" אלא במשקל הסגולי של הנורמות המקצועיות שהוא הנהיג וטיפח בעיתון, שממשיכיו מצליחים לשמר. "הארץ" הוא אי איכותי במרחב  הישראלי, הוא מוסד. כמו בית המשפט העליון, כמו מכון וייצמן. יש לו השפעה עמוקה על הנהגת המדינה ועל הזירה הציבורית והוא נהנה גם מיוקרה בינלאומית. בלעדיו החיים כאן יהיו דלים.

בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד

ספר: "לחצות אוקיינוס" של קולום מק'קאן: ספר נהדר המגולל את סיפורה של משפחה אחת על פני 160 שנה שנוגע גם במלחמת האזרחים האמריקאית ובמלחמת האזרחים בצפון אירלנד.

סדרה: "הקנוניה נגד אמריקה", עיבוד לא רע לספרו המצויין של פיליפ רות, על היסטוריה אלטרנטיבית של ארה"ב שבה שלטון פשיסטי ואנטישמי מחליף את זה של הנשיא רוזוולט.

רדיו: קול המוסיקה.

סרטים: "לילה טוב ובהצלחה" על פועלו של העיתונאי אד מורו בחשיפת עוולותיו של הסנטור ג'וזף מקארתי. "ספוטלייט" על תרומתה של מחלקת התחקירים של העיתון "בוסטון גלוב" לחשיפת רשת פדופיליה ענפה בכנסיה האמריקאית.