יש משהו תמוה באופן שבו בחרה כותבת הטור ("כולה חרטטת ממוסחרת", 26.10.09) להשתלח ב"כולה", מרכז טיפולים ועיסויים בבית בנמל, מבית קום-איל-פו. זכותה המלאה להעביר ביקורת על השפה הפרסומית של "כולה", אך הבחירה בה כמושא להשתלחות חסרת רסן ומעצורים מטרידה עד מקוממת.

הכותבת מתיימרת מזמינה להגן על נשים מפני פרסום שמזלזל באינטליגנציה שלהן, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות: בקום-איל-פו, כולל ב"כולה", 95% מהמועסקות הן נשים. 10% מכל הרווחים השנתיים שלנו מיועדים לפרויקטים שמקדמים נשים. אנחנו תומכות באופן אקטיבי באוכלוסיות לא פופולריות, כמו בנשים שורדות זנות, בנפגעות אלימות מינית, בארגונים שמקדמים צדק חברתי. וכן, אנחנו גם מתעקשות לקשור את האופנה שלנו למסרים ותכנים פמיניסטיים, וגאות בזה. אנחנו אמונות על יצירת אופנה שמותאמת לנשים אמיתיות, ולא מפרסמות את עצמנו דרך שימוש בדוגמניות מורעבות.

על הבחירה הזו אנו זוכות בהערכה רבה, כמו גם בביקורת. גם אליה התרגלנו, ומחלקה אנחנו גם לומדות. אלא ששטנה כמו זו המובעת בטור האמור עברה גם את גבול כל מה שהכרנו, ועל הפער הזה שבין ביקורת לגיטימית להשתלחות כותשת אנחנו מגיבות, וגם לה אנו מתנגדות.

חשוב לכותבת שנשים יכובדו בפרסום, ואנחנו מברכות אותה על כך ורוצות להפנות את תשומת לבה למיעוט הנשים שמשולבות בדרגים ניהוליים במגזר העסקי, לפערי השכר החמורים בין נשים לגברים ולקשר האמיתי לעולם הפרסום.

שיעור ניכר מהארגונים העסקיים בארץ מפרסמים באופן סקסיסטי נשים עירומות למחצה, פרושות על שלטי חוצות, כדי למכור כל מוצר אפשרי, מממתקים ועד מכוניות; סלקום את קריסטי הפנר מ"פלייבוי" להרצות על מיתוג, ואנחנו אלו שמעלות את חמתה של הכותבת, כי השפה שלנו מעצבנת?

לירית לבני-להב היא דוברת קבוצת קום-איל-פו

לטור המקורי

כולה חרטטת ממוסחרת / נעה ידלין
אין דרך אחרת להסביר את הטקסטים החנפים, המתיילדים, הכופים חמימות מזויפת, המכסים ואינם מגלים, המסמאים והמטמטמים שבמסע הפרסום של "כולה", חוץ מבזלזול מופגן ובוטה בתבונתו של המין הנשי