ב"הארץ" התפרסם השבוע ראיון עם כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר, לרגל פרסום ספרו החדש, "משיח אכזר". רומן דיסטופי עתידני העוסק בכל הדברים הרגילים שרומנים דיסטופיים עתידניים ישראלים עוסקים בהם, כלומר בקבוצה דתית-משיחית-ימנית שמבצעת שורה של פיגועים המוניים, מפוצצת את הר הבית, משליטה כאוס במדינה ומנסה לתפוס את השלטון. כל הדברים הרגילים. בראיון גילון מבהיר שלדעתו זה רק עניין של זמן עד שהתרחיש הזה יהפוך לאמיתי.

הם נמצאים בכל מקום, הוא אומר. הדתיים, המשיחיים, המתנחלים. בני הציונות הדתית. הם אולי נראים נחמדים, אבל זה רק הופך אותם למסוכנים יותר. הם מגיעים לדרגות הגבוהות בצבא, למשרדי הממשלה, למקומות הרגישים ביותר. וכל הזמן הם רק הולכים ומקצינים, הולכים ונעשים משיחיים יותר (ואם נדמה לכם שהמלה "משיחיים" מופיעה כאן הרבה פעמים, קחו בחשבון שזה כלום לעומת מספר הפעמים שהיא מופיעה בראיון).

הם כמובן מצייתים באופן עיוור לרבנים שלהם, שגם הם רק הולכים והופכים קיצוניים יותר. בקיצור, מבטיח לנו גילון תוך שימוש במבט חמור הסבר ביותר שלו ובכל סמכותו הבטחונית – האפוקליפסה מעבר לפינה. הם באים לקחת אותנו. מסוכנים יותר מהקורונה, אכזריים יותר מדאעש, משוגעים יותר מהג'וקר-בגרסת-חואקין-פיניקס ומתוחכמים יותר מהג'וקר-בגרסת-הית-לדג'ר. האפשרויות היחידות הן או שיהיה רע – או שיהיה ממש רע.

יש משהו במחשבה על הצבא הבלתי נראה הזה, מוכוון המטרה, החודר לכל מקום ונחוש להביא את הגאולה בדם ואש, שמהלך אימים אבל גם מהלך קסם על אנשי שמאל מסוג מסוים, עם דגש על הבטחוניסטים שבהם

כמובן, אפשר לפטור את האמירות הללו של גילון כסתם הזיות של בטחוניסט קשיש שמתרפק על ימי התהילה שלו בחשיפת המחתרת היהודית, אי אז לפני קרוב לארבעים שנה. אפשר גם להעיר משהו עוקצני על מי שהיה ככל הנראה ראש השב"כ הכושל ביותר בתולדות מדינת ישראל, מי שלא הצליח למנוע את רצח ראש הממשלה שעל בטחונו הוא היה מופקד ומי שלא הצליח למנוע – או אפילו לבלום – את הפיגועים הגדולים של 1995–1996, אולי בין השאר מפני שהשירות שתחת פיקודו היה עסוק מדי במלחמה בארגון הטרור המסוכן אי"ל (שבאופן חשוד מזכיר מאוד את האויבים שמפניהם מתריע כעת גילון בספרו החדש).

אבל נדמה לי שלא זאת הנקודה המעניינת בכל הסיפור הזה.

הבחירות האחרונות לימדו אותנו, בין יתר הדברים, שהציונות הדתית היא לא ממש אחד הכוחות המרכזיים במדינת ישראל של היום. היא הרבה פחות גדולה והרבה פחות משפיעה מכפי שהיא היתה רוצה לראות את עצמה. למרות כל יומרות ההנהגה שלה, ולמרות כל האנשים המצוינים שבהם היא מנופפת, בסופו של דבר מדובר בקבוצה די קטנה ואפילו מעט שולית.

הפלגים הקיצוניים שלה – החרד"לים מצד אחד והכהניסטים מצד שני (בניגוד למה שגילון חושב, לא מדובר באותן קבוצות. והיה מועיל אם הוא היה לומד קצת על האנשים שמהם הוא כל-כך מפחד), הם אפילו עוד יותר שוליים: האחד מיוצג בדמותו של איתמר בן-גביר, טרול מקצועי שלא עבר את אחוז החסימה ומתקיים בעיקר באולפני טלוויזיה, והשני מיוצג בדמותו של הרב רפי פרץ, הרב המחבק, אדם שנדמה לי שגם מתנגדיו הגדולים ביותר יסכימו שהוא לא בדיוק הטיפוס שיקים ארגון טרור סופר-מתוחכם שישאף להשתלט על המדינה.

כותרות הראיון עם כרמי גילון, "הארץ"

בקיצור, הציונות הדתית היא אולי קבוצה מעניינת, אבל לא נורא משמעותית בישראל של 2020. ואף על פי כן, טיפוסים כמו גילון ממשיכים לפחד ממנה. הרבנים החרד"לים נתפסים בציבור הזה (לעתים אפילו בעיני תלמידיהם) כזקנים חביבים וקצת מנותקים, אבל לא הרבה מעבר לזה. אולם בעיני גילון מדובר בחבורה של מאסטר-מיינדס שטניים שלרשותם עומד צבא עצום של חיילים ממושמעים.

במידת מה, זה מזכיר את עמוס עוז של "פה ושם בארץ ישראל", שראה בכל מקום רק כוחות משיחיים ואפוקליפטיים, או את חיים באר של "עת הזמיר", שראה בכמה מרכזניקים מדובללי זקן את הסכנה הגדולה ביותר לעתיד המזרח התיכון.

במלים אחרות, נדמה שיש במחשבה על הצבא הבלתי נראה הזה, מוכוון המטרה, החודר לכל מקום ונחוש להביא את הגאולה בדם ואש, משהו שמהלך אימים אבל גם מהלך קסם על אנשי שמאל מסוג מסוים, עם דגש על הבטחוניסטים שבהם.

במובן מסוים, האנשים הללו מזכירים את הדמויות בספרים של אומברטו אקו: אנשים המשוכנעים בקיומם של כוחות עלומים ושטניים שנמצאים בכל מקום ושואפים כל הזמן להשתלט על העולם או לנפץ אותו לרסיסים (וכמובן, העובדה שמעולם לא נתקלתם בכוחות או בארגונים הללו רק מוכיחה עד כמה הם מתוחכמים ושטניים). תמהונים קשישים שמקדישים את חייהם למרדף אחרי רוחות רפאים שלא קיימות בשום מקום מלבד בדמיונם. כמובן, במקרה של כרמי גילון הבעיה היא שמדובר בתמהוני קשיש שגם היה לו שירות ביון.