שרעפי בחירות

סוף השבוע האחרון שלפני יום הבחירות הוא אחד מרגעי השיא של כל דסק פוליטי. זהו המועד האחרון שבו אפשר לפרסם תוצאות של סקרי דעת קהל. בדרך כלל, במועד הזה נוהגים לפרוש בפני הבוחרים סיכומים חגיגיים על המועמדים ותוכניותיהם (במקרה הטוב: תוכניות הביצוע; במקרה הנפוץ: תחזית הספינים שיפיצו לקראת הישורת האחרונה של הקמפיין), מפזרים כמה ראיונות עם פוליטיקאים ופונקציונרים שמציגים את המרכולת ומתבלים בטורי "תצביעו לי".

הפעם זה לא קרה. ב"ידיעות אחרונות" ויתרו על סקר הבחירות המסורתי והעניקו את הכותרת הראשית לנגיף הקורונה (ראו להלן). ל"מעריב" יש סקר, אבל הוא נדחק הצדה. גם שם הכותרת הראשית עוסקת בנגיף. בשני הטבלואידים אין זכר לראיונות סיכום המירוץ ממערכות הבחירות הקודמות. גם לא ב"הארץ". בסוף השבוע הזה, העיתון היחיד שהתייצב למערכה הוא "ישראל היום", שמתגייס בכל כוחו למען נתניהו והגוש.

"נתניהו מנהל קמפיין [בניסיון לשכנע] שהוא במרחק שני מנדטים בלבד מגוש של 61, אף שהמספרים עוד רחוקים מכך", כותב יובל קרני בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", בעמוד היחיד שמוקדש לבחירות. ב"ישראל היום", הקמפיין הזה בוקע מתוך פיו של נפתלי בנט: "הניצחון בהישג יד, עוד פוש קטן ויש ממשלת ימין", הוא מצוטט בשער, בהפניה לראיון שערך עמו אריאל כהנא. ליתר ביטחון, המסר חוזר על עצמו גם בכותרת הראיון עצמו: "עוד פוש קטן, ותקום ממשלת ימין".

המסר שב ובוקע גם מטור פרשנות של חיים שיין. "נצחון הימין מצוי בהישג יד ממש, אוי לנו אם לא נממש אותו", הוא כותב. לקראת בחירות ספטמבר הושעה שיין מכתיבה בעיתון – לפי הדיווחים, משום שהשתתף בגלוי באירוע למען נתניהו. לפי פוסט שפרסמה ח"כ שרן השכל מהליכוד בעמוד הפייסבוק שלה, גם אתמול השתתף שיין בכנס של המפלגה בבני-ברק. הפעם, כך נראה, ב"ישראל היום" כבר לא חוששים שהתמיכה הגלויה שלו תפגע בעיתון ותציג אותו כמכשיר תעמולה.

חיים שיין בכנס הבחירות של הליכוד, מתוך עמוד הפייסבק של ח"כ שרן השכל (צילום מסך, לחצו להגדלה)

חיים שיין בכנס הבחירות של הליכוד, מתוך עמוד הפייסבק של ח"כ שרן השכל (צילום מסך, לחצו להגדלה)

דף המסרים של נתניהו מקבל ביטוי גם מפי נתניהו עצמו, שמעניק ל"ישראל היום" עוד ראיון בחירות שכובש את שער המוסף הפוליטי. הכותרת בשער, כמצופה ממכשיר תעמולה, חוזרת על עוד מסר שמופץ על-ידי נתניהו בזמן האחרון: "מה שאני עושה בשעה, אחרים לא עושים בשנה, או לא עושים בכלל".

הראיון עצמו שייך לסוגת "המועמד בדרכים", אבל כולל כמובן גם ניתוח פוליטי. המראיינת, עירית לינור, מבהירה כבר בפתיח ש"נתניהו לא נראה כמו קץ הדמוקרטיה". בהמשך היא מציינת שבזמן שליוותה אותו בדרכים, היא קיבלה ממנו הצעה מפתה: לאכול חצי מההמבורגר שלו (לינור סירבה בנימוס).

בניגוד למתחרה הגדול "ידיעות אחרונות", ל"ישראל היום" יש סקר מנדטים. לרוע המזל, הסקר לא בדיוק מתיישר עם חזון ה-61 מדף המסרים של ראש הממשלה – ואף מנבא לליכוד שוויון עם כחול-לבן. מה עושים? אתמול בלילה שיתף נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו פרסום של עמית סגל מחדשות 12, שלפיו אחד מיועציו של בני גנץ, ישראל בכר, אמר ש"לגנץ אין אומץ לתקוף באיראן, הוא סכנה לביטחון ישראל".

נתניהו לא כתב "שתפו", אבל ב"ישראל היום" יודעים גם ככה מה לשתף ומתי. במקרה, בחרו שם בדיוק את אותו הציטוט שבחר ראש הממשלה, בתיקוני נוסח קלים. "יועצו הבכיר של גנץ: 'אין לו אומץ, הוא סכנה לישראל'", חוגגת הכותרת הראשית. מתחתיה נדפס דיוקן של גנץ בארשת נעבעכית. הכיתוב מתייחס לדברים שאמרה עליו לכאורה חברתו לסיעה: "גנץ. 'ינקלביץ' כינתה אותו אפס מאופס'".

מתוך שער "ישראל היום"

מתוך שער "ישראל היום"

חיים שיין, בטור הפרשנות שלו, מסביר ש"יועצו של גנץ מעיד על חולשתו ורפיסותו ובעיקר אי-התאמתו של גנץ לתפקיד ראש הממשלה". לדבריו, "מצביעי כחול-לבן חייבים להסיק את המסקנה המתבקשת ולא לסכן את עתיד המדינה בהצבעה לו".

עמיתו אמנון לורד מוסיף במוסף ש"בנימין נתניהו הוא אסטרטג חכם", ומשלים את סיבוב הסכין בבשרו של היריב: "השנה האחרונה אִפשרה לציבור לעכל לאט-לאט את דמותו של בני גנץ. לנגד עינינו, ההרכבה המלאכותית מתפרקת. ניכרת תנופה במחנות הליכוד. נראה שההפגזה בפלטפורמות החדשותיות והדיגיטליות לגבי שלוש הפרשיות המואפלות הקשורות במפלגת כחול-לבן, ניערו את הציבור. מה שנראה בהתחלה כהחלטה פושרת של מ"מ פרקליט המדינה לפתוח בחקירה של 'המימד החמישי', מגלה סימני צונאמי. נוצר סחף שגורף איתו את תמלילי מנדלבליט-אשכנזי והטלפון הנייד שתוכנו בידי האיראנים".

עוד מערכת בחירות, עוד התגייסות טוטאלית של הביביתון, שמלמדת על שאננות מוחלטת מפני האפשרות שיום אחד יחליטו לחקור את טובת ההנאה המתמשכת שמעניק איל ההימורים שלדון אדלסון לראש ממשלת ישראל.

נגטיב

"שלושת הימים הבאים הם החור השחור של מערכת הבחירות", מתריע יוסי ורטר בטורו השבועי ב"הארץ", שמעוטר היום באיור של עמוס בידרמן שבו נראים נתניהו וגנץ מכוסים בבוץ. "היום יפורסמו הסקרים האחרונים, ואחר-כך רק שמועות, סחרירים ומטחים מסיביים של פייק ניוז. קיבתו של מי שרפלקס ההקאה שלו עמד עד כה במבחן תידרש להתעלות על עצמה, כדי לא לקרוס תחת ערימות הרפש שיתעופפו כאן", כותב ורטר.

בעצם, הוא כותב, ערימות הרפש כבר מתעופפות. "הוחזר לחיינו קמפיין הטלפון מאפריל 2019, שלא היה אפקטיבי בשעתו. כעת הוסיפו על עוגת הבאושים הזו שכבות-שכבות של טינופים ורמיזות מיניות. מכונת המלחמה של הליכוד מריצה את זה בשלבים. לפני שבועיים-שלושה זה החל כציוצים של אנונימיים, או של שרתי בלפור שמתחפשים לאנשי תקשורת מטעם עצמם. בהמשך זה עבר לשימושם של יאיר נתניהו וחבריו, אחר-כך לנבחרי הליכוד; ולבסוף, ראש ממשלת ישראל בעצמו נעמד על במה, הרצין מבט והביע 'דאגה' כי בישראל עלול לכהן ראש ממשלה שייסחט על-ידי האיראנים".

ורטר, שבשנים האחרונות החל להתפרע עם שמות התואר, כותב על "תנובת מוחו החולני" של יאיר נתניהו, וטוען ש"נחיריו" של אביו, ראש הממשלה נתניהו, "מתענגים על הזוהמה כאילו ניצבו מעל אמבט של מי ורדים". לדבריו, "האב הוא שהפך לבבואה של הבן. קמפיין 'גנץ מושחת-גנב-מטורף-דמנטי-סחיט-חולה מין-מסוכן לביטחון המדינה' הוא הנכד הממזר של מסע התעמולה שניהל הליכוד בסבבים הקודמים – רק ביתר שאת: אלים יותר, בוטה יותר, חסר מעצורים יותר. כוס הסחי של הסיבוב הראשון הפכה עביט מצחין ואימתני בסיבוב השלישי".

הליכוד באמת מנהל קמפיין שלילי אגרסיבי נגד גנץ, אבל האמת חייבת להיאמר: לא הכל הכפשות ושקרים. בני גנץ אינו דמנטי, והדיווחים על כך שגורמים עלומים מחזיקים סרטונים מביכים שלו נשמעים לא אמינים, אבל אלמלא היו מראש בקיעים בדמותו – בליכוד לא היו מצליחים לסדוק אותה.

ורטר כותב שנתניהו עומד כעת עם "טנק חמאה על ראשו, שלושה תיקים כבדים דבוקים למצחו, מישיר מבט למצלמות וכקטגור חמור סבר דורש מגנץ לספק הסברים על פרשת חברת 'המימד החמישי' שהוא כלל אינו חשוד בה".

קל לשכוח, אבל לקראת בחירות אפריל 2019 התקשורת והיריבים הפוליטיים של נתניהו עשו מאמצים ניכרים לקשור את נתניהו לפרשת הצוללות ולבקש ממנו תשובות. גם במקרה הזה, מערכת המשפט הבהירה מראש שנתניהו אינו חשוד בפרשה – ובכל זאת, אינסטינקט עיתונאי בריא אמר שמי שאחראי על משא-ומתן ומערכת יחסים רגישה שהתגלו כרקובים, גם אם אולי לא פשע בעצמו, חייב לספק לציבור תשובות על מה שקרה שם.

פרשת "המימד החמישי" היא פרשה זעירה בהשוואה לפרשת הצוללות, ובשלב הזה בכלל לא ברור אם היא תוליד כתבי אישום כלשהם, אבל ההתעקשות לדרוש תשובות מגנץ – למרות שאינו חשוד – היא לא כניעה לתעמולה של הליכוד ולא התקרנפות. בדיוק כפי שעיסוק בפרשיות השחיתות של נתניהו, ושל אריה דרעי, ושל יעקב ליצמן, חיים כץ ודוד ביטן, אינו עבודה בשירות הקמפיין של כחול-לבן. נתניהו אכן צבוע כשהוא טוען שגנץ מושחת, אבל זו סתם הערת שוליים. זה לא אומר שהתקשורת לא צריכה לבדוק אם יש דברים בגו.

עוד כותרת ראשית

"נתניהו ואנשיו אוספים מידע שלילי על מנדלבליט", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ". הכותרת מציתה את הדמיון, אבל מי שיקרא את הכתבה יגלה שהכוונה היא בסך הכל "לשים יד על התמלילים המלאים מפרשת הרפז, בכיכובו של היועץ, שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי". הרקע, מציין הכתב גידי וייץ, הוא ההכרעה המתקרבת בפרשת המניות והאפשרות שהמדינה תגיש תביעה אזרחית נגד שרה נתניהו על בסיס הרשעתה בפרשת המעונות.

ידיעות המגיפה

מישהו ב"ידיעות אחרונות" שפך את המבחנה עם וירוס הקורונה על מכונות הדפוס, וכעת כל העיתון נגוע. "קורונה בתוך ישראל", צועקת הכותרת הראשית של מהדורת סוף השבוע האחרון שלפני הבחירות. "מלחמת עולם", מרעימה כותרת אחרת, שמפנה לטור של נדב איל. מתברר שאתמול נודע שישראלי אחד ששב מאיטליה אובחן כחולה במחלה. אבל זה בסדר, ב"7 ימים" כבר ערוכים.

עמוד השער של מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות" נכבש היום על-ידי גבר עצבני עטוף בחליפת פלסטיק צהובה, חמוש במסכת "שובר שורות" כפולת פילטרים, מזרק גדול מהסוג שמשמש לחיסון בהמות וסרטי סימון שכתוב עליהם "סכנה ביולוגית". מאחוריו נפרשים שמיים שחורים עם עננים אדומים. "ללא חיסון, נגיף כזה צפוי להדביק 40–50 אחוז מהאוכלוסייה בארץ", נכתב שם מפי "הצוות המיוחד של ישראל לטיפול במגיפות", ובקיצור – "צט"מ".

שער "7 ימים", היום

שער "7 ימים", היום

עורכי "ידיעות אחרונות" יודעים שלאוזן הישראלית "צט"מ" נשמע כמו ראשי תיבות אמורפיים שנחרטו על ארון מפסקים נשכח בנכס של ההסתדרות בעיירה שאיש לא זוכר את שמה, אז הם נתנו לצוות שם חדש והדפיסו אותו בענק: "קומנדו קורונה". המומחים עצמם, לרוע המזל, נראים פחות כמו קומנדו ויותר כמו ועדה קרואה. הפתרון: כמחווה לסינים, או לסימפסונים, הצוות (סליחה, הקומנדו) הגרפי טבל את ארבעת הגברים הלבנים בצהוב והניח אותם לייבוש על השער.

מי שהשתכנע לדפדף ימצא שנגיף הקורונה – שהוא, מתברר, מין כדור עם קוצים שמרחף בחלל – הגיע גם לטורים של שלמה ארצי ורענן שקד. "הקורונה מספקת עוד דחיפה לשקיעת הגלובליזציה", קובעים עורכי "ממון" בשער המוסף הכלכלי, שם הגדילו את כדורי הקוצים השטניים לממדים עצומים ושיבצו ביניהם, בקטן יותר, מטוסי נוסעים. העורכים מבשרים שאנו נכנסים ל"עידן הקורונה", שהוא כנראה העידן שבו הווירוס מתעצם והופך ליצור החי הגדול ביותר על הפלנטה ומתחיל לאכול מטוסי סילון.

ולא רק מטוסי סילון. בשער המוסף הפוליטי, נגיפי הענק הזדוניים נצפו מרחפים בשמיים מעל גנץ ונתניהו, בינות לרקטות מאיימות וכתבי אישום חמורים שבראשם נכתב "מדינת ישראל נגד בנימין בן בנציון נתניהו". ובכל זאת, יש נקודת אור: למרות הכאוס הנורא והעידן החדש והמדכא שלתוכו אנו צועדים, הקומנדו הגרפי של "ידיעות אחרונות", מצויד בכפפות גומי ומסכות מנתחים, ידע לגזור את כתבי האישום בדיוק מעל החלק שבו, בין היתר, מתנוסס שמו של הבוס, הנאשם ארנון בן נח מוזס. אחרי הכל, הסדר צריך להישמר.

פרופורציות

הכותרת "הקורונה מספקת עוד דחיפה לשקיעת הגלובליזציה", שהוזכרה לעיל, מפנה את קוראי "ידיעות אחרונות" לטורו השבועי של סבר פלוצקר, אך הוא דווקא מנסה להזהיר מפני פאניקה מיותרת וטוען ש"עקום ההידבקות והמוות צולל מטה". מי שיחפש את מספר הנדבקים הכולל מחוץ לסין ימצא אותו בעמודי החדשות: 4,210 ב-49 מדינות שונות. טיפה בים.

תייר אמריקאי עוטה מסכה בכותל המערבי, 27.2.2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

תייר אמריקאי עוטה מסכה בכותל המערבי, 27.2.2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

"האנושות", אומר לפלוצקר גורם אנונימי שמכונה "בכיר במערכת הבריאות ומומחה למגיפות", "תלמד לחיות עם הנגיף הזה, והוא ילמד לחיות איתה. זכור מה קרה למגפות קודמות בזמנים מודרניים: לכולן נמצא חיסון, כולן דעכו בשטח ושקעו בעמקי התודעה". עורכיו של פלוצקר עוד לא ערוכים למסקנה הזאת. בקונטרס הראשי של "ידיעות אחרונות", עם עמודי הסדין המסורתיים של יום שישי, תופס היום סיקור המחלה שישה עמודים. הבחירות, כאמור – עמוד אחד בלבד.

ספקולציות

הבחירה של "ידיעות אחרונות" לעורר היסטריה סביב התפשטות הקורונה רגע לפני הבחירות מעניקה רוח גבית לספקולציה שנפוצה בימים האחרונים במעגלים של השמאל. ורטר משרטט אותה היום ב"הארץ": "אם כבר התרגלנו לארטילריית הנשק הלא קונבנציונלי שאיתה הפציץ הליכוד, כעת עולה החשש מנשק אחר. נשק ביולוגי. לדאבוננו, אין סיבה להאמין שמי שלא בחלו באף אמצעי בקמפיין יהפכו צמחונים ביום המכריע. המלחמה תימשך עד 22:00 ביום שני – באמצעים אחרים.

"אתמול, למשל, הופצה הודעה עלומה בקבוצות ווטסאפ של תושבי מזכרת-בתיה, כביכול מטעם הרשות המקומית. בהודעה התוודעו התושבים לקיומו של חולה קורונה בעיר. בשלב זה כבר הבנתם, ההודעה היתה פייק מוחלט. מזכרת-בתיה היא מעוז של בוחרי כחול-לבן. בבחירות בספטמבר, 44% מהמצביעים בעיר הצביעו גנץ, 26% נתניהו. האם בוצע כאן פיילוט לקראת יום הבוחר עצמו? האם מישהו שבידיו נתוני ההצבעה בחר ביישוב קטן, מזוהה מאוד, כדי לבדוק את התנהגות התושבים?".

יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. ורטר לא באמת יודע, ובכל זאת הוא תורם את שלו להפצת הספקולציה (גם הח"מ הזכיר אותה, כאפשרות תיאורטית אחת מיני רבות, בטור שפורסם כאן בתחילת השבוע). אלא שאותה ספקולציה בדיוק יכולה היתה להתפרסם גם בטור של עקיבא ביגמן או אמנון לורד ב"ישראל היום". מזכרת-בתיה היא הרי לא היישוב הראשון שכיכב בשמועת כזב על התפרצות.

עוד לפני שהתגלה שהחולה הישראלי הראשון בקורונה הסתובב בימים האחרונים באור-יהודה, העיר הליכודניקית המובהקת (48.3% תמיכה בבחירות האחרונות) כיכבה בשמועת כזב על זוג תושבים שכביכול לקו במחלה. דיווחים מזויפים אחרים גרסו שנמצאו חולים גם בראשון-לציון, עיר שבה הליכוד וכחול-לבן זכו לאחוזי תמיכה כמעט שווים במערכות הבחירות האחרונות (עם יתרון קל לכחול-לבן). אתמול הופץ דיווח כוזב (או הטרלה – מי שהקליקו על הקישור הגיעו לדיקפיק) על חולה שעובד בשוק התקווה בתל-אביב – לא בדיוק מעוז שמאל.

ומה לגבי השימוש ב"ידיעות אחרונות"? האם הסיקור המוגזם וההיסטרי בעיתון של מוזס הוא עוד אתנן נסתר של מו"ל הצללים לפוליטיקאי כלשהו? האם הפחדת קהל הקוראים של "העיתון השמאלני" (עוד קביעה משוללת כל יסוד) היא בעצם סוג של טרגוט שנועד לדכא הצבעה אצל שמאלנים? הכל יכול להיות, אבל אין סיבה לקפוץ למסקנות. בשבוע שעבר, מי שהעניק שער מוגזם לנגיף הסיני היה דווקא "ישראל היום".

כלכלה ופוליטיקה

כתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", היא ראיון שערך אורי פסובסקי עם הכלכלן הכוכב תומאס פיקטי (או כפי שמכנים אותו בשער: "כוכב הרוק של הכלכלה"). "פיקטי מציע להטיל מס עושר של עד 90% על מיליארדרים, ולהשתמש בו כדי לממן מענק בסך 120 אלף יורו לכל אזרח בגיל 25. סוג של 'ירושה' מהמדינה", כותב פסובסקי.

"אני מוודא איתו שהחישוב הזריז שלי נכון: המשמעות היא שהמיליארדרים יפסיקו די מהר להיות כאלה. פיקטי מתמלא בלהט. 'בבירור', הוא עונה, ומסביר שמה שקיצוני הוא המצב הקיים. 'זה שיש מספר קטן של מיליארדרים שהם סוג של אלוהים, שמרכזים בידיהם את כל הכוח, נראה לי הרבה יותר רדיקלי מההצעה שאני מתאר'".

פסובסקי מציג בפני הקוראים דפוס חוזר שאיתרו פיקטי ועמיתיו לאחר ניתוח של סקרי בחירות מכל רחבי העולם. "אם בעבר מצביעי מפלגות השמאל היו הפחות משכילים, הרי שהיום מי שמצביע למפלגות האלה הם המשכילים ביותר", הוא כותב. "הוא מזהה את התופעה בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית בארצות-הברית, הלייבור בבריטניה, הסוציאליסטים והקומוניסטים בצרפת ומפלגות דומות בגרמניה, בשבדיה, בנורבגיה, ועוד.

"'השמאל הברהמיני', מכנה פיקטי את ציבור המצביעים החדש של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות. זו קבוצה שמעריכה 'הצלחה בלימודים, עבודה אינטלקטואלית והשגת דיפלומות וידע'. מהצד השני של המפה הפוליטית הוא מוצא, כהגדרתו, את 'הימין הסוחר', קבוצה 'ששמה דגש על מוטיבציה מקצועית, כישרון לעסקים וכישורי משא-ומתן'. אם השמאל מייצג את המשכילים, הרי שהימין, למשל המפלגה הרפובליקאית בארצות-הברית או המפלגה השמרנית בבריטניה, מייצג את השכבות העשירות".

החלוקה הזאת, כותב פסובסקי, יוצרת מצב שבו "השמאל מייצג אליטה מסוג אחד, הימין מייצג אליטה מסוג אחר, ולשכבות הנמוכות יותר אין ייצוג פוליטי". בספרו החדש כותב פיקטי ש"אם מישהו רוצה להסביר את עליית הפופוליזם (מונח כללי שבו האליטות משתמשות לעתים קרובות כדי להוציא שם רע לתנועות פוליטיות שהן חשות שלא מספיק תחת שליטתן), אולי זה רעיון טוב להתחיל בעליית המפלגות ה'אליטיסטיות'".

בדומה לשיח שמשגשג בשנים האחרונות בקרב דמויות מהאלט-רייט, פיקטי מדבר על קבוצות ניידות ונייחות. "האנשים בצמרת יכולים לנוע בקלות ואי-אפשר למסות אותם, ולכן אתה צריך למסות יותר את הקבוצות הפחות ניידות, הקבוצות הנייחות. ובשלב מסוים התגובה של הקבוצות האלה היא להגיד 'אוקיי, אז בוא נעזוב את המערכת הזאת'. יש לנו שיח רשמי שלפיו הגלובליזציה עובדת לטובת כולם. אבל איכשהו, הקבוצות באמצע ובתחתית סולם ההכנסה לא חולקות את ההשקפה הזאת, וזה בבירור מסכן את התהליך בצורה מאוד רצינית".

פיקטי קושר את המגמה הזאת לאירועים פוליטיים כמו עליית טראמפ והברקזיט. "יש כאן נקודות השקה לפוליטיקה של המחצית הראשונה של המאה העשרים, במובן הזה שאתה מרגיש אבוד במערכת הכלכלית העולמית, אז אתה חוזר לפוליטיקת זהויות – שיכולה להיות אתנית, ויכולה להיות לאומנית, במיוחד במקרה של טראמפ. זה די מפחיד".

הפתרון שפיקטי מציע מוגדר בכתבה כ"סוציאליזם השתתפותי", או "סוציאל-דמוקרטיה למאה ה-21", עבור "מי שנרתע מסוציאליזם". לקראת סוף הכתבה מציין פסובסקי ש"מועמדי שמאל שפיקטי ייעץ להם, כמו סגולן רויאל או בנואה המון בצרפת, לא נחלו הצלחה בקלפי. בבריטניה, ג'רמי קורבין והלייבור ספגו תבוסה מהדהדת".

שחיתות (1)

"ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב" מעדכנים הבוקר את קוראיהם על ההחלטה להגיש כתבי אישום נגד שניים מהמעורבים בפרשת כלי השיט, אבריאל בר-יוסף ושי ברוש. "לבר-יוסף מיוחסות עבירות של בקשת שוחד של מיליוני שקלים, קבלת שוחד של מאות אלפים ומרמה והפרת אמונים. לברוש מיוחסות עבירות של בקשת שוחד, לקיחת שוחד, עבירות מס והלבנת הון", מציין כתב "ידיעות אחרונות" יורם ירקוני. ב"ישראל היום" לא נדפס דיווח כלשהו בנושא.

שחיתות (2)

אהוד אולמרט, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שהורשע בלקיחת שוחד, ממשיך גם היום לפרסם את טורו השבועי ב"מעריב". הפעם מספיד בו אולמרט את חוסני מובארכ, שליט מצרים לשעבר שמת לפני ימים אחדים. אולמרט מספר על ההיסטוריה של מובארכ וישראל, כותב על המצב הפוליטי-חברתי במצרים ומתאר בתמצות את רדתו של האיש מעל הבימה הפוליטית.

"האביב הערבי הוליד תנועת מחאה במצרים שאורגנה היטב וביעילות על-ידי האחים המוסלמים. תוך ימים אולץ מובארכ להתפטר. הממשל האמריקאי, בראשות ברק אובמה ובהשראת הילרי קלינטון, הסיר ממובארכ את התמיכה והביא לבסוף לנפילתו. מכאן ועד הכלוב שבתוכו ישבו הוא ובניו הדרך היתה קצרה. היו אלה מראות קשים".

חוסני מובארכ ואהוד אולמרט בשארם א-שייח, 2007 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

חוסני מובארכ ואהוד אולמרט בשארם א-שייח, 2007 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

כפי שניתן היה לצפות מפובליציסט שהוא גם ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שהורשע בלקיחת שוחד, אולמרט דילג מעל החלק שבו אמור היה לספר לקוראיו שאחת הסיבות לכך שמובארכ נשפט והושם בכלוב היתה שחיתות עמוקה ומתמשכת שכללה גניבה של מיליונים מתקציב המדינה לצרכים אישיים.

אנטי-בלגי

החטיבה האחרונה בטורו של אמנון לורד ב"ישראל היום" יוצאת נגד גילויי אנטישמיות בבלגיה. באופן שוודאי היה מכעיס מאוד את מקבילו הבלגי של הפובליציסט הישראלי, אחד הטיעונים של לורד נגד האנטישמים של בלגיה הוא ש"הבלגים הם באמת לא עם מאוד אינטליגנטי". הטור מסתיים בקביעה שלפיה הבלגים הגזענים, שחוללו זוועות בקונגו, צריכים פשוט להתרכז בתעשיית השוקולד.

ענייני תקשורת

תעמולה. נחמיה שטרסלר, ב"הארץ", מבקש מהמשטרה לחקור את ש"ס בגלל סרטון תעמולה. "בתעמולת הבחירות שמנהל [אריה] דרעי", הוא כותב, "מופיע הרב עובדיה יוסף בסרטון שבו הוא מספר על יהודי שהגיע למעלה, לאחר גיל 120, ואלוהים אמר לו: עשית מצווה, בנית בית-כנסת, לכן מקומך בגן עדן. היהודי נבוך והגיב: לא זוכר שבניתי. ואלוהים משיב לו: אתה הצבעת ש"ס והם בנו את בית-הכנסת, והכל בזכותך, לכן מי שרוצה להגיע לגן עדן שיצביע ש"ס".

לדברי שטרסלר, "מדובר בהבטחות שווא ובאמונות תפלות, שמבוססות על הפחד שלנו ממוות". הוא מוסיף, "לידיעת חוקרי משטרת ישראל", שהסרטון מנוגד לחוק הבחירות. הקביעה של שטרסלר נשמעת מוגזמת, אבל ייתכן שהוא צודק: החוק באמת אוסר לשדל אנשים להצביע (או להימנע מהצבעה) באמצעות "השבעה, קללה, נידוי, חרם, נדר, התרת נדר, הבטחה להעניק ברכה או מתן קמיע". העונש: חמש שנות מאסר או קנס.

לינור ונתניהו, מתוך "ישראל היום"

לינור ונתניהו, מתוך "ישראל היום"

תמונה למזכרת. הראיון-על-גלגלים של עירית לינור עם נתניהו כולל מחווה לעורך "ישראל היום", בועז ביסמוט: תצלום של הכותבת עם המרואיין רם הדרג, שמוכיח שאכן, היא היתה שם וריאיינה אותו בעצמה.

עושים לביתם. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נדפס גם השבוע המדור הקבוע של בנק הפועלים ("תחרות עסקים קטנים 12"), שמסייע למיתוג הבנק הגדול כגוף שנמצא שם בשביל האזרח הקטן. כבכל שבוע, הבנק צץ גם במדור הקנוי שהוא מחזיק ב"מעריב", "מנהלים מחליטים". ב"ישראל היום", לעומת זאת, נדפס מדור טיולים במימון רשות הטבע והגנים – גוף שבשנים האחרונות העביר מיליוני שקלים ל"ידיעות אחרונות" עבור כתבות קנויות ומוספים מטעם.

המדור לילד. "את יודעת שפעם בחינוכית אסור היה להזכיר מפורשות את המושג אבולוציה, כי משרד החינוך לא לימד את הנושא?", אומר יובל גוז'נסקי לנטע אחיטוב מ"מוסף הארץ", בראיון שהתצלום המוביל שלו הוא המרואיין במחיצת משה אופניק. עילת הראיון היא ספרו החדש של גוז'נסקי, שמסכם 50 שנות טלוויזיה לילדים בארץ.

"מה הכי מטריד אותך בעולם הטלוויזיה לילדים בישראל?", שואלת אותו אחיטוב. "שילדים לא לומדים בכלל אקטואליה או מקבלים כלים בסיסיים לצריכת חדשות", משיב גוז'נסקי. "משרד החינוך חייב להתעסק בזה. הילדים האלה ייצאו להצביע בגיל 18, וחייבים להכין אותם לקראת זה. על המדינה לחייב כל אתר חדשות או מערכת עיתון להקדיש חלק מסוים גם לילדים".